מערכת החינוך תקדיש היום את "יום המורה" להוקרת אנשי החינוך שהתגייסו למאמץ המלחמתי ולהנצחת אנשי ונשות החינוך שנרצחו במלחמה. שר החינוך יואב קיש יעניק תעודות הצטיינות ל-41 אנשי חינוך שנרתמו למען התלמידים שאיבדו הורים, אחים ואחיות, שפונו מבתיהם, ששבו משבי חמאס, וכן לאנשי חינוך שהתגייסו למילואים ושמרו על קשר רציף עם תלמידיהם. מגן הוקרה יוענק למשפחות אנשי החינוך שנהרגו במלחמה וכן לנשות חינוך שנלקחו בשבי ושוחררו ממנו, ליאת אצילי ועדה שגיא.
בין מקבלי תעודות ההצטיינות, על תרומתה העצומה למאמץ המלחמתי, אפשר למצוא את רוית רוזנטל. מכונית הסובארו של מנהלת בית הספר האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה שבצפון הפכה למשרד שלה. משם היא מנהלת את סדר היום של התלמידים בנסיעות הארוכות שלה מקיבוצה כפר סאלד המטווח לאחיה במרכז הארץ וחזרה לגליל, ובדילוגים למרכזי הלמידה שבהם שובצו הילדים שפונו.
עם מחשב נייד ומזוודה במכונית, דואגת רוזנטל לכ-1,200 תלמידי בית הספר שמרביתם שובצו בחמישה מרכזי לימוד בצפון ואחרים התפנו עם משפחותיהם ליישובים בכל רחבי הארץ. "עברנו מקומות לימוד חלופיים עד שהתמקמנו בחמישה מרכזים, בהם המכללה הטכנולוגית בחצור, בבתי ספר יסודיים בראש פינה וביסוד המעלה ובמתנ"ס בפוריה", היא סיפרה, "זו לוגיסטיקה מטורפת, אבל אנחנו מקפידים לקיים גם אירועים משותפים לכל התלמידים כדי לשמור על קשר. התחושות לא פשוטות, המצב מורכב, אבל המורים מבינים שזו השעה היפה של החינוך, שיש לנו תפקיד ואחריות. החיילים שלנו שומרים על המדינה, אנחנו שומרים על התלמידים.
לא ישנים בלילות
בבוקר 7 באוקטובר, במהלך אריזת המזוודות לקראת חזרה מטיול במונטנגרו, נחרד רמי זווילי, שניהל באותה העת את חטיבת הביניים בבית הספר נופי הבשור, לקבל הודעת ווטסאפ מאחת המורות: "מחבלים מסתובבים אצלי בבית, יש לי מחבלים בבית, אני רועדת מפחד בממ"ד".
זווילי, המום, שאל את המורה האם היא בטוחה שאלה מחבלים. רק כשהמטוס נחת בארץ, הוא נחרד מעוצמת האסון הלאומי והאישי: 11 תלמידים ושלושה אנשי צוות חינוכי נרצחו. שתי מורות, ליאת אצילי ועדה שגיא, נחטפו, וכאמור כבר שוחררו.
"כששמעתי שתלמידים ומורים שלנו נרצחו ומורות נחטפו, זה היה קשה מאוד", מספר זווילי שמונה לנהל גם את התיכון, "אני עדיין לא מעכל שהילדים והמורים שנרצחו לא יהיו איתנו. התמונות שלהם מלוות אותי, אני זוכר את הצחוק שלהם, את חדוות החיים".
יותר מאלף תלמידי בתי הספר המגיעים מקיבוצי העוטף פונו לבתי מלון ובמהלך השבועות הבאים התפזרו לשלוחות למידה בערבה, ים המלח, אילת ורמת נגב. "זה תהליך קשה", זווילי אומר, "אבל אנחנו שומרים על קשר עם התלמידים ומקיימים פעילויות משותפות. אני מצדיע למורים ומוריד בפניהם את הכובע. אנחנו נאחזים בשגרה כדי לקבל חוסן. זה חשוב מאוד גם לתלמידים. הלב כואב, הראש עסוק ואין שינה בלילות. יש מורים שמקבלים טיפול פסיכולוגי. אם נתפרק, גם אחרים יתפרקו".
הרב המורה יצחק צדוק, לוחם ביחידת חילוץ מיוחד בפיקוד צפון, מחנך את כיתה י' בישיבה תיכונית אמית צפת. מאז 7 באוקטובר הוא משרת במילואים. בשמחת תורה גויס ורק אחרי חודשיים חזר לבית הספר. אחרי חודש שבו לימד, נקרא לשירות של חודש נוסף של תעסוקה ביהודה ושומרון. כעת הוא חזר לאימון ביחידה, העוסקת בחילוץ חללים משטח אויב.
צדוק הוא יליד קריית-שמונה שהוריו פונו מביתם. גם בחודשי השירות שמר על קשר בווטסאפ ובזום עם תלמידיו. "הבנתי שהמשימה הכי חשובה שלי היא לאסוף את התלמידים, לחזק ולחבק מרחוק", הוא מספר, "ולתת פרספקטיבה למציאות הכל כך קשה שאנחנו חיים בה".
כשיצא לחופשות קצרות מהיחידה, הגיע לביקורים בכיתה: "היה לי חשוב להסתכל בעיניים של כל תלמיד ותלמיד, לראות שהוא בסדר. זה בעיניי שיעור החינוך הכי משמעותי. התלמידים חששו מאוד בימים הראשונים מפלישה מגבול הצפון. האמנתי שהתפקיד שלי הוא להרגיע ולחזק את הרוח. התחננתי בפניהם שימעיטו בצפייה במסכים, בעיקר בטלגרם, שם נחשפים לתמונות שמחלישות".
כאב ועוד כאב
עדה שגיא, בת 75, חברת קיבוץ ניר עוז, תקבל היום כאמור מגן הוקרה. ב-7 באוקטובר נחטפה מביתה על ידי מחבלי חמאס וכאמור כבר שוחררה. בנימוקים לבחירתה צוין כי "עדה היא דמות מעוררת השראה והערצה במערכת החינוך. בשבי נעזרה בשפה הערבית שאותה היא יודעת והצליחה לשרוד בתנאים הקשים. מאז שחרורה היא עוסקת בעזרה לקהילת ניר עוז להשתקם ובפעילות להשבת בחטופים".
שגיא פרשה בגיל 70 לאחר 40 שנות הוראה בערבית ולשון והבעה בתיכונים מעלה הבשור ונופי הבשור. בשלב מסוים אחד המחבלים ששמר עליה ביקש שתלמד אותו מילים בעברית. "אחרי שהשתחררנו נודע לי על הנרצחים רבים, בהם תלמידיי לאורך השנים", סיפרה. על קבלת מגן ההוקרה: "אני לא חושבת שאני מיוחדת. התחושה מעורבת, זה מרגש אותי ומצד שני יש כאב על החברים הרבים שנרצחו ונחטפו".
שרה פינטו מנהלת את אורט קריית מוצקין. במהלך המלחמה נהרגו ארבעה תלמידים שלמדו בבית הספר. "לא הייתי יכולה לדמיין כאב כזה", היא אומרת, "הרגשתי שהסכין נכנסה לי עמוק ללב. נשאר אצל כולנו חור עמוק וצורב".
פינטו מספרת ש"מוריה רביב שלנו, בת 23, נרצחה במסיבת הנובה בדיוק יום הולדתה, חודשיים אחרי שחזרה מהטיול הגדול בדרום אמריקה. היא הייתה מש"צית מצטיינת, חברה אהובה ומלאת שמחת חיים. תכולת עיניים שרצתה לשמוח ולרקוד. עוד באותו יום התברר לנו שסמל שלו דגן, לוחם גולני, תלמיד יקר שלנו, בן 20, נפל בקרב מול מחבלים. הוא היה אהוב על חבריו, חרוץ, כריזמטי וסוחף, המסמר בכל אירוע. בבוקר יום שישי, רגע לפני יום הזיכרון, ערכנו טקס במרחב ההנצחה שהקמנו לזכרם של מוריה ושלו. זה היה בוקר קשה, כואב. אחר הצהריים קיבלנו את הבשורה הקשה על דניאל ויוסף".
סמל יוסף דסה וסמל דניאל לוי זכרם לברכה הם בוגרי שנת תשפ"ג באורט מוצקין. חברים טובים לספסל הלימודים שלא נפרדו מאז גן הילדים. שניהם למדו באותה כיתה, עברו ביחד את תהליך ההכנה לצה"ל וביחד והציבו לעצמם מטרה – להיות לוחמים.
כשבוע לאחר פסח יוסף שלח תמונה שלו יושב עם נשק וכתב למורתו: "גם פה אנחנו שומרים עלייך". דניאל הגיע לבית הספר אחרי פסח, על מדים, מלא גאווה. "באתי לבקר לפני שאנחנו נכנסים", הסביר.
פינטו: "שוחחתי איתו, אמרתי לו כמה אני גאה בו ושרק ישמור על עצמו. כמנהלת שרואה את הילדים האלה כניצנים קטנים שהולכים וגדלים, אני ממתינה תמיד לביקורים שלהם או לסיפורים מרגשים על הצלחות, קטנות וגדולות, של הפרחים שצמחו ופרחו. לא דמיינתי שזמן קצר כל כך אחרי שיסיימו את לימודיהם, הפרחים יהיו אלו שנניח על הקברים שלהם".
