בפרק השני של "האיש שרצה לדעת הכל" מופיעה לרגע "מנאייכ". זה קורה בבית של מלי וקובי, שעוברים טלטלה איומה בעקבות התקיפה המינית שחוותה מלי כמה חודשים קודם לכן. המסך בסלון דלוק על עוד אחת מהשיחות של שלום אסייג ולירז חממי, מהן עולה ששלטון החוק בישראל רקוב כמו אבוקדו דאשתקד. "תגיד לי מה אתה לא מבין, אני אסביר לך", אומרת מלי לקובי, לפני שהוא מבשר לה משהו שלא רצתה לדעת.
השיבוץ של "מנאייכ" נראה שרירותי, אבל דווקא הוא מלמד משהו חשוב על הסדרה החדשה, שמבוססת על ספר בסדרת הבלש אברהם אברהם של דרור משעני: היא הנגטיב המובהק של "מנאייכ". ספק אם החקירה במוקד "האיש שרצה לדעת הכל" יכולה להתקיים אצל שלום אסייג ושות': עניינית, מסודרת, שקטה. אפילו ויכוח נוקב על סגנון תשאול נחתך באחת ונעלם כלא היה, בלי משקעים, טינופים והתנכלויות. ב"מנאייכ" למדנו שהכל אישי. ב"האיש שרצה לדעת הכל" כמעט ואין אישיות.
אמנם התהליכים האפלים שפוקדים את המשטרה לא ממש עולים בקנה אחד עם התמונה הזאת, אך יש בה משהו מרענן: הנה אנשים שאתם רוצים לסמוך עליהם וכנראה שגם יכולים, לשם שינוי. מהגיבור בעל השם שלא אומר דבר ובעצם אומר הכל דרך החוקרת האמפתית והנחושה ועד הבלש הצעיר שמעריץ את הבלש הוותיק - כולם נותרים, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, סך כל הפעולות המקצועיות לעילא שלהם. איזי מ"מנאייכ" היה שולף כרישים מהים לפני שהיה מוצא משהו רע לומר עליהם.
יש חסרונות לא מבוטלים לגישה זאת, כגון מחסור בנפח עבור הדמויות ראשיות (בטח כשהיצירה נשענת על ספר) וכאמור, גם הפער שהולך וגדל בין דרמת משטרה גאה למשטרה שרואים בחדשות ובהפגנות נגד השלטון. אבל "האיש שרצה לדעת הכל" נוטה להתגבר על כך, משום שהשאפתנות שלה לומר משהו יוצאת מגבולות חדר החקירות. זה מתבטא, למשל, בדמויות הפצועות והמשכנעות של מלי וקובי. עינת הולנד ואמרי ביטון, שמגלמים בהצטיינות יתרה את הזוג, מצליחים בכל כך מעט זמן לדחוס את קשת הרגשות שפוקדים מערכת יחסים פוסט–טראומטית. ואילו מוריס כהן (אברהם אברהם) ונטע ריסקין (החוקרת אורנה), ממש כמו הדמויות שהם משחקים, באים לעבוד, וכרגיל הם מאוד טובים במה שהם עושים.
בהנחה שהתסריט של מיכל ויניק (שגם מביימת ללא דופי את כל האפור הכחול הזה) יצעד פחות או יותר בנתיבים של הספר, אזי ש"האיש שרצה לדעת הכל" אמורה להיות לא רק מסקרנת אלא גם קצת יותר נדיבה עם הצופים והצופות שלה. בסוף, אלה האנשים שרוצים לדעת הכל, ובימים אלה קשה שלא להבין אותם.
בקטנה
עודד בן עמי קונן אמש בחדשות קשת על כך שראש הממשלה התראיין לרשת אמריקאית ולא לתקשורת הישראלית. דנה ויס חיזקה אותו ועמית סגל ציין, ובצדק, שכל חברי קבינט המלחמה רחוקים מלהסתער על האולפנים. חבל ששלושתם לא הזכירו שלפני כמה ימים בנימין נתניהו דווקא השיב לשאלות בודדות – של כתבים צבאיים. ניר דבורי, המוכר להם בוודאי, שאל את נתניהו "האם אתה סומך על שר הביטחון?", שאלה שנתניהו הדף בקלילות כמו פנדל שנבעט למרכז השער. במילים אחרות: לפעמים הבעיה היא לא שלא ניתן לשאול שאלות, אלא מי ששואל אותן.
