צריך לקרוא את ההודעה שפירסם מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, כדי להבין שכרים חאן נהג בנכלוליות. "סמכות ה-ICC מוגבלת", כתב בלינקן, בגלל "עקרון המשלימות... התובע מיהר להגיש את הבקשה לצווי מעצר, בלי לאפשר לישראל למצות את ההליכים. זה מנוגד למקרים אחרים שבהם למדינה התאפשר לבצע חקירה בעצמה. זו חרפה", כתב בלינקן, משום ש"התובע עצמו התכוון להגיע לישראל. ישראל התכוונה לשתף פעולה. צוות התביעה היה אמור לעלות על טיסה לישראל. אבל העלייה למטוס בוטלה, ובדיוק באותם רגעים יצאה ההודעה על הבקשה לצווי מעצר. זה מעמיד בספק את אמינות התביעה". כרים חאן פשוט הונה את ישראל.
1 צפייה בגלריה
ביה"ד הפלילי בהאג. לחאן אצה הדרך מטעמים לא ברורים, וזאת בניגוד לסיכומים עם ישראל וליחס המכבד שקיבל
(צילום: שאטרסטוק)
כדי להבין שלא מדובר במשפט אלא במשפח, כדאי לציין שהתובעת הקודמת, פאטו בנסודה, מצאה שבריטניה ביצעה פשעי מלחמה בעיראק. החקירה נסגרה ללא שום צעד משלים, בגין עקרון המשלימות. לא הוצאו בקשות לצווי מעצר. לאורך שנים התקיימה חקירה בגין פשעי מלחמה שבוצעו בגינאה ב-2009. התובע הנוכחי, חאן, הגיע להסכם עם השלטונות (מדובר במדינה שהייתה בה הפיכה צבאית ב-2021 והחוקה בוטלה) וסגר את התיק ב-2022, על בסיס עקרון המשלימות. אבל נגד ישראל, הוא אץ רץ לבקש צווי מעצר.
צרפת אמנם תמכה בתובע, אבל דווקא מאמר מערכת של השבועון החשוב, "לה פוינט", הציב בדיוק את אותם סימני שאלה. "פשיטת הרגל של התובע של בית הדין הבינלאומי הפלילי", נכתב בכותרת המאמר. אז אפשר, וצריך, להעביר ביקורת על מהלכי נתניהו. אבל נדמה שההתנהלות של כרים חאן מעידה על כך שלא משנה מה הייתה עושה ישראל. הוא היה מגיש את התביעה.
וחמור מכך, בניגוד לטענות החוזרות ונשנות, התובע הושיב את ראשי ארגון הטרור הרצחני על ספסל אחד עם נתניהו וגלנט רק על הנייר. משום שאין שום משמעות להליכים נגד ראשי חמאס. סינוואר לא מתכוון להגיע להאג, וגם לא לפריז או ללונדון. מבחינתם, זו מתנה. הרי הם מצהירים בראש חוצות שהם בעד השמדת יהודים. כך שבקשת התובע, הלכה למעשה, היא רק נגד נתניהו וגלנט. כרים חאן יודע את זה. אבל גם כאן, האיזון המזויף שלו הוא עוד שמן במדורת הנכלוליות.
עד יום שני השבוע, המסמך המרשיע ביותר נגד ישראל בעשורים האחרונים, ואולי בכלל, היה דוח גולדסטון. זה קרה בעקבות עופרת יצוקה. עוד לפני שהמבצע הסתיים, ב-12 בינואר 2009, מינתה מועצת זכויות האדם של האו"ם ועדה לחקירת פשעיה של ישראל. בתחילת מאי התחילה הוועדה לפעול. בספטמבר היא פירסמה דוח של 451 עמודים, שהשורה האחרונה בו הייתה: ישראל פגעה בזדון בחפים מפשע. הבקשה של התובע הכללי היא מסמך הרבה יותר מרשיע. וגם הפעם המלחמה לא הסתיימה, השיחות שהיו עם ישראל בוטלו, והחיפזון, אז כמו עכשיו, מעיד על הזדון. כדאי רק להוסיף שבאפריל 2011, שנה וחצי לאחר פרסום הדוח המרשיע, פירסם גולדסטון עצמו מאמר ב"וושינגטון פוסט", שבו הוא למעשה חזר בו מהטענות. "אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום - דוח גולדסטון היה מסמך שונה", כתב. ספק אם חאן יכתוב אי פעם טקסט דומה. בינתיים, כמו גולדסטון לפניו, הוא העניק רוח גבית לציר הרשע והטרור.
הפיצוץ הגדול יגיע
נתניהו אחראי למחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל. הוא עלול להיות אחראי למחדל עוד הרבה יותר גדול, שיגמד את המחדל הקודם. הקונספציה של חיזוק חמאס התגלתה ככישלון היסטורי. הקונספציה של קיפאון מול הרשות הפלסטינית עלולה לגרום לכישלון הרבה יותר גדול ולמכה קשה הרבה יותר מזו שחטפנו ב-7 באוקטובר. עוד מבצע בג'נין ועוד אחד בטול-כרם הם כורח. אבל מבצעים גדולים הרבה יותר היו מול הג'יהאד וחמאס ברצועה. זה מנע את ההתקפה הרצחנית? כך שכדאי לצלצל בכל הפעמונים: זה ייגמר רע. אם לא נתעורר, ההתקפה הרצחנית הבאה היא רק עניין של זמן. יש הזדמנות למנוע את האסון, באמצעות היוזמה האמריקאית. ואם נתניהו מתכוון לפספס אותה, הוא אולי לא יעמוד למשפט בבית הדין הפלילי בהאג - הוא יעמוד למשפט ההיסטוריה. בינתיים אנחנו צועדים לאסון. משום שישראל של נתניהו וסמוטריץ' ובן גביר יוצרת מציאות של מדינה אחת. צריך להיות אוויל ועיוור כדי לחשוב שזה יעבור בשלום. הפיצוץ יגיע.
הדברים הללו נכתבים מארה"ב. יש מקום לדאגה מהקמפוסים שגועשים בשבועות האחרונים. אבל צריך לשמוע את ידידי ישראל כדי להבין שיש מקום לדאגה גדולה הרבה יותר. הם מתקשים להבין את נתניהו. האמריקאים כבר טרחו עבורנו כדי להשיג את הסכמי אברהם. הם טורחים עכשיו כדי להפוך אותם לשינוי אסטרטגי. בשבוע שעבר ביקר בריאד דניאל בנעים, בכיר במשרד החוץ האמריקאי. הוא עמל על גיבוש הסכם ההגנה עם סעודיה והנורמליזציה עם ישראל. לפניו היה בריאד מזכיר המדינה בלינקן ואחריו היועץ לביטחון לאומי סאליבן, שניהם הגיעו לישראל אחר כך. מול השפל המדיני החמור בתולדותיה של ישראל, האמריקאים יוצרים אלטרנטיבה שתתייצב מול ראש הנחש, איראן.
דוגמית מהאלטרנטיבה הזאת נוצרה בליל הכטב"מים והטילים. לרגע קיבלנו ניצחון של הקואליציה המערבית-ערבית-ישראלית על איראן. כדי להפוך את הקואליציה המתונה לחזקה הרבה יותר וקבועה, דורשת סעודיה הצהרת כוונות ישראלית על קידום חזון שתי המדינות. "מדינה פלסטינית", טען השבוע אפילו הסופר סלמאן רושדי, "תהיה קרוב לוודאי מדינת טליבאן". אז הסרבנות הימנית צודקת? ממש לא. הדרישה היא רק להצהרת כוונות. אין צורך להבהיל אותנו עם מדינה.
מוסקבה ובייג'ינג מפייסות
רוסיה וסין חוששות מהסכם ההגנה של ארה"ב עם סעודיה, מהנורמליזציה, ומעצם יצירתה של החזית המתונה. ולכן הן דוחפות את הפלסטינים לפשרה בין פתח לחמאס. זה הרקע לפגישה שהתקיימה במוסקבה, בסוף פברואר, בין שתי התנועות, ולפגישת פיוס נוספת שהתקיימה בבייג'ינג ב-26 באפריל. כרגע, כדאי לשים לב, ידו של חמאס על העליונה. רשימת ההישגים שלו הולכת וגדלה. ישראל הופכת למדינה מצורעת. שלוש מדינות אירופיות מצהירות על הכרה במדינה פלסטינית, והעיתוי מבהיר שהן בצד של חמאס. ולקינוח, ה-ICC, עם הבקשה לצווי מעצר, התגייס כדי לסייע לציר הרשע. סינוואר לא חלם על הישגים כאלה.
בבחירת העיתוי של המתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר היה לחמאס גם שיקול אסטרטגי: מניעת המגה-דיל בין ארה"ב לסעודיה ומניעת הנורמליזציה עם ישראל. כך שהבחירה של ישראל היא בין חיזוק הציר המתון לבין חיזוק טהרן. בין שקיעה בעזה לבין מכה אסטרטגית לחמאס. בין קואליציה אזורית רחבה לבין בידוד מדיני. ישראל ציונית ולאומית לא הייתה אמורה להסס.
