בצילום: בירגיטה (79)
הבית? בית אבן עתיק מ-1860, רב מפלסים וחדרים הצופה אל חומות העיר העתיקה. נרכש ב-1977 ב-50 אלף דולר מהחברה לפיתוח ירושלים. היום אין לזה ממש מחיר. בירגיטה: ״עברתי לכאן ב-1977. הבית היה די הרוס והיה צריך לשפץ אותו. לפני זה גרתי במזרח ירושלים באל-עיזריה ועבדתי בבית יתומים. היום אני לבד כאן ואני משכירה חדרים לסטודנטים שמגיעים לירושלים לתקופה ומחפשים מקום זול וביתי לגור בו. הם משלמים כמה שהם רוצים״.
ימין משה? ״יש פה יופי בכל מקום בשכונה הזו. אני יצרתי את הבית הזה ואני אוהבת שאנשים מסתובבים פה בשכונה ונהנים מזה. אני כל כך בת מזל שיש לי את הבית הזה ועשיתי אותו כמו שאני אוהבת ורוצה, ואני חושבת שצריך לחלוק את היופי הזה עם אחרים. האדריכל ששיפץ את הבית אמר לי ׳את גרה בנקודה הכי טובה בימין משה עם הנוף הכי יפה׳. היום בהרבה מאוד מהבתים לא גרים כי הם שייכים לעשירים סנובים מחו״ל ששמים שלטים שאי-אפשר לצלם. אנחנו לא אדוני השכונה או ההיסטוריה או הנוף. אנחנו רק אדוני הבית ואני לא מצליחה להבין את האנשים אלה״.
איך הגעת לישראל?". נולדתי בווטלנדה, זו עיירה קטנה ממש 30 ק״מ מהעיירה שבה על פי סיפור הילדים גרה בילבי. אמא שלי הייתה ממשפחה יהודית אבל בבית לא הייתה לנו שום דת. אבא שלי היה איש עסקים והעריץ את היהודים. אני תמיד חשבתי על אלוהים, גם בתור ילדה ותמיד רציתי לנסוע לאמריקה. בסוף יצאתי משוודיה ב-1963 כשהייתי בת 18 והגעתי לארה״ב. כל מה שעניין אותי היה למצוא את אלוהים, אמנות ולמצוא בעל. למדתי בביה״ס לאמנות בניו-יורק. אלה היו הסיקסטיס, ימים של אהבה חופשית ואמנות. כשגרתי בניו-יורק הכרתי בחור פרסי שהיה ממשפחה עשירה מאוד והוא התאהב בי ורצה אותי. לא רציתי לחזור לשוודיה ונישאתי לו. הוא רצה אותי ואמר שאם לא יקבל אותי הוא לא יתחתן לעולם. ממש רומנטי. אבל זו הייתה פשרה מבחינתי, לא ממש אהבתי אותו. אחרי שנפרדנו הגעתי לטיול בישראל, זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אחרי זה חזרתי לגור בשוודיה תקופה, ואז ב-1973 ממש לפני מלחמת יום כיפור, חבר אמר לי שאם אני מחפשת את אלוהים - זה המקום למצוא אותו. החלטתי להקשיב לו והלב שלי מצא את דרכו לירושלים״.
איפה גרת? ״הייתי היפית. הגעתי במעבורת עם הפולקסווגן הקטנה והכחולה שלי, והבת הקטנה שלי ונסעתי ישר לאל-עיזריה, זו שכונה במזרח ירושלים שגרה שם משפחה שוודית שהשכירה לי דירה. הקמתי שם בית יתומים וכולם חשבו שאני נזירה. אחרי כמה שנים שקצת הכרתי את ירושלים ראיתי שבשכונת ימין משה יש הרבה אמנים ואחד החברים שלי שאל למה אני גרה במזרח העיר ולא מחפשת לי משהו בין האמנים בימין משה. באותה תקופה הבת שלי חלתה בטיפוס ובהדסה הצילו אותה והחלטתי לעבור. בעזרת חברים יהודים שהמליצו עליי קיבלתי מעמד של תושבת קבע ואיפשרו לי לקנות את הבית פה שעלה גרושים. לקחתי את היתומים ועברתי. הם היו איתי עוד שנתיים עד שהכרתי את הבעל הישראלי שלי. הוא היה צעיר ממני ב-15 שנה״.
משפחה? ״הייתי נשואה 4 פעמים אבל אף פעם לא לקחתי גבר נשוי. הייתי בת 34 כשהכרתי את הבעל הישראלי. הוא היה צעיר שחיפש חיי חופש ואהבה והתאהב בי. ילדתי לו 3 ילדים, אחד מהם נפטר כשהיה בין 12 וחצי. הבת חיה בשוודיה וישראל ממש לא מעניינת אותה. והבן, ישי, גר בסביון עם אשתו. יש לי ממנו 3 נכדים. בעלי הישראלי היה עם יותר מדי נשים ואחרי 15 שנה הוא הפך למורה דרך עצמאי ועזב. הייתי שבורה. אולי לא הייתי צריכה אבל אחרי הישראלי התחתנתי עם אליוט, גבר מקסים מדרום-אפריקה. הוא נפטר לפני כשנתיים והשאיר אותי לבד״.
ממה את חיה? ״אני ציירת וכתבתי ספרים שמשלבים ציורים ומחשבות. בעבר עבדתי גם במגזינים אירופיים. אני אמנית ולא צריכה הרבה כדי לחיות. אני חסכנית ומשכירה חדרים ומזה אני חיה. יש לי אחות מולטי מיליונרית אבל אני לא לוקחת ממנה כסף״.
אחות? ״אתה מכיר את חברת נודי ג׳ינס משוודיה. זו חברת אופנה בינלאומית ואחותי הצעירה היא מריה אריקסון שהקימה את החברה והמעצבת שלה. גם לה היו 3 בעלים, יש לנו הרבה במשותף. יש לה בתים בשוודיה ונורווגיה והרבה מאוד כסף. אני מאושרת בשבילה״.
ירושה? ״אני לא רוצה שהבית הזה יימכר לעולם. אני רוצה שהוא יהפוך למוזיאון וגסט האוס אחרי מותי, כמו שהוא עכשיו. כל הרהיטים, הציורים המקוריים שלי והספרים שלי פה. שאנשים יבואו, יוכלו לישון פה וליהנות ממנו״.
