בישראל לא מספיק להיות שבויה, לא מספיק שהפקירו אותך בידי מחבלים ולא מספיק שעברו כבר כמעט שמונה חודשים בלי שנודע מהו גורלך. בישראל, בשביל להישאר בשיחה הציבורית, צריך כל הזמן להעלות את סף הריגוש. לשים את הזוועה בפרצוף, ואז להגביר. אחרת איך יאמינו לך?
סרטון חמש התצפיתניות החטופות הוא דוגמה קלה, ולא יחידה. הרי ידענו מה גודלו ועומקו של המחדל, הרי ברור כשמש שמדינת ישראל חייבת לעשות כל שלאל ידה בשביל לשחררן. ובכל זאת, לאורך חודשים רבים משפחות החטופים זוכות ליחס קר במקרה הטוב, או לבזיונות במקרה הרע. הן לא מוצאות כתובת אמיתית במסדרונות הממשלה, לא זוכות לאמפתיה מספקת מהציבור. להפך. בוועדת הכנסת האחרונה שדנה בנושא, חברת הכנסת גוטליב הטיחה באחת האמהות הדומיננטיות, עינב צנגאוקר, שמחאת החטופים משרתת את "אל-ג'זירה" ומחרבת את המדינה. בני משפחותיהם של חטופים וחטופות נעצרים ומוכים על ידי שוטרים בהפגנות.
ובינתיים האמהות מחזרות על הפתחים. ההורים מתחננים לקבינט הביטחוני-מדיני שיואיל בטובו לצפות בתיעוד החטיפה. אחרי שהם נואשו, סורבו וזכו פעם אחר פעם לכתף קרה – הם פנו אל הציבור. ביקשו מאיתנו להיישיר מבט אל הזוועה כי המנהיגים שלנו לא רוצים לעשות את זה. כי הם קיוו שאנחנו נתייצב לצידם.
אולי אם אנחנו לא נישן טוב בלילה, אולי אם אנחנו נפחד לגייס את בנותינו, משהו יזוז. דפוס הגברת האימה נוכח מתחילת הלחימה. כששבו החטופות הראשונות מהשבי, הן לא מיהרו לדבר. בהתחלה עוד היה ברור שראוי לתת זמן לריפוי, עיכול ועיבוד. אבל בישראל כמו בישראל הן הבינו שאם לא יספרו – בני משפחותיהם וחבריהם יישארו בעזה. אז בהתחלה הן דיברו ברמז, אחר כך דרך כלי שלישי ולבסוף בגוף ראשון. עמית סוסנה, באומץ חסר תקדים, הסכימה לספר לעולם על התקיפות המיניות שעברה. עמית היא אישה יוצאת דופן, אבל למה היא נדרשה למחיר כה גבוה בשביל שנאמין לה? שניעצר למשמע סיפורה? שלא ניתן לו לשקוע? למה הדרך היחידה להשיג סולידריות עוברת בעדויות או בסרטונים שכל עניינם לפרוט את הגיהינום לפרטי פרטים?
נעמה לוי, לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ואגם ברגר הן לא רק "התצפיתניות החטופות", ואוי לנו אם נזכור אותן בתור הנשים עם הפנים המדממות והשיער הסתור. כל אחת מהן היא עולם מלא – אישה צעירה עם משפחה, חלומות, חברים ואהבות. אישה שזכאית לצלם האנוש שלה, להכרה בהיותה אדם שלם. המחויבות שלנו לשחרורן, לחירותן, לא יכולה לנבוע רק מהחשיפה לזוועה בלי פילטרים. היא צריכה לנבוע מקדושת החיים – מהסיכוי להשיבן הביתה לשיקום ולתחייה.
