בסוף, אחרי כל הזעם והעצב שמשתלטים על הגוף בעקבות סרטון חטיפת התצפיתניות, אין אלא להודות: הצורך להוציא אותו לאור הוא כישלון לאומי מחפיר כמעט כמו המחדל שהוא מתאר. העובדה שכעבור כל כך הרבה זמן, ההורים של הצעירות האומללות הללו התירו לפרסם את התיעוד שמופיע אצלם בסיוטים, נולדה מתוך ההבנה שאין יותר ברירה.
כי בעוד שהסרטון עצמו חושף את התוצאות המחרידות של אוזלת היד, הזחיחות, הזלזול והגזלייטינג, הרי שהפרסום דווקא עכשיו, כחודשיים לאחר שנתפס על ידי הצבא בעזה, הוא כתב אישום נגד ההנהגה, התקשורת וגם החברה כולה. זאת לא רק "הסברה" מול דיפלומטים חלקלקים וניסיון אבוד מראש לשכנע סטודנטים בורים. יש פה צורך מובהק לצעוק אלינו, הישראלים, שיודעים היטב כמה חטופים וחטופות נמצאים בשבי, כמה זמן הם שם ומה עובר עליהם. מתברר שאנחנו, שהיינו אמורים לקחת את העדות של עמית סוסנה ולערוך חישוב פשוט מה עלול לקרות לאישה צעירה שנחטפה על ידי אויב ברברי אחרי תשעה חודשים, זקוקים עכשיו לסרטון זוועות כדי להבין. שום דבר אחר לא עזר.
חשוב להפנים את המשמעות: חברה שמתחננים אליה באמצעות סרטון כזה, מהמזעזעים והקשים שהופיעו על מסך ישראלי, על מנת להתעורר, לדחוף ולצרוח, איבדה את הלגיטימציה להגיד "ביחד ננצח". חברה שלא השתוללה אחרי ששר האוצר וחבר בקבינט, שמייצג ציבור לא קטן בכלל, סירב לצפות בסרטון כי הוא רוצה "לישון טוב בלילה", הגיעה למקום נמוך מאוד. חברה ששומעת על עוד ועוד התנכלויות למשפחות החטופים והחטופות, ועדיין לא שואלת את עצמה איך זה בכלל קורה, אולי חצתה את נקודת האל-חזור.
הסיקור הנרחב של הסרטון לא שיקף את כל זה. הייתה שם הרבה אמפתיה למשפחות, ביקורת על ניהול המשא ומתן ועל חברי קבינט שסירבו לצפות בסרטון ומילים גדולות כמו "חובה מוסרית". כמובן שבערוץ 14 הסתפקו בשניות בודדות, מספיק כדי שהדם ירתח אצל מורעלי "הניצחון המוחלט" אבל לא יגלוש חלילה למחוזות הפקפוק והספק. הלל ביטון-רוזן חשב שגם זה מיותר: לדעתו, הסרטון "מחליש את הרוח". אפשר להבין: הוא באמת יותר קצין מורל מאשר כתב צבאי.
תנוח דעתו: "הרוח" פיתחה חסינות. היא למדה לחבק ולנחם ואז לדפדף הלאה. הסרטון לא "מחליש את הרוח": הרוח הישראלית תעיף אותו לכל הרוחות.
בקטנה
בתאגיד השידור הציבורי הודיעו על סיום תפקידו של ברוך שי, מנהל חטיבת החדשות מאז הקמת "כאן". הוא עוזב אחרי שבע וחצי שנים – פי שמונה מקדנציה ממוצעת של מנכ"ל בחדשות רשת – אבל שנה לפני המועד ותחת הרושם שהנהלת התאגיד איבדה סבלנות נוכח נתוני הצפייה החלשים. לאגף הטלוויזיוני של החטיבה היו הישגים יפים תחת שי, בדמות סיפורים חזקים ומשפיעים של כתבים כמו מיכאל שמש, גילי כהן ואבישי גרינצייג. מנגד היו גם סקנדלים מבישים כמו הראיון עם הפושע אביעד משה, הכתבה על "ניצול" הטבח בנובה ובערך כל מהדורה שנייה של אילה חסון. ובעיקר, במשך כל התקופה לא הצליח התאגיד לצאת מהאפרוריות ולפצח שפה טלוויזיונית ייחודית. את המהפכה הדרושה, המנכ”ל הבא יצטרך לחולל בהרבה פחות זמן.
