1 זה כאילו פצצת תאורה מאירה את האפלה. נראה שמעולם הדברים לא היו כה בהירים. מי שעוסק כעת בוויכוחים פנימיים בתוכנו, אולי לא מבין את הסיפור הגדול.
נתחיל בנשיא איראן. התרסקות המסוק של אחד הרשעים של דורנו, "הקצב מטהרן", הייתה המבחן הראשון.
מועצת הביטחון של האו"ם עמדה דקת דומייה לזכרו. על מה הם בדיוק חשבו שם, ברגע השתיקה הזה, שגם סגן שגריר ארה"ב באו"ם השתתף בו? דקה הרי לא מספיקה כדי לחשוב על כל קורבנותיו. בנוסף הורידו באו"ם את דגל הארגון לחצי התורן. יקי לופו ממשרד החוץ הגיב: "האו"ם ירד לגמרי מהפסים. ראיסי אחראי באופן אישי למותם של אלפי איראנים, זאת בנוסף למתקפות על ישראל. איזו חרפה".
נמשיך במבחן: גם האיחוד האירופי הביע תנחומים על מות הטרוריסט השפל (ראש ממשלת הולנד מיהר להכריז: "לא בשמי") וכך גם מחלקת המדינה, הבית הלבן והקונגרס. זה הסיפור הגדול, אבל יש מי שלא מסוגל לראות אותו, שרואה את העולם רק דרך כן או לא ביבי. יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב שמע על ראיסי, ומיהר להסביר לחבריו בווטסאפ למה חבל שגם נתניהו לא התרסק איתם.
בתזמון שמימי, ממש במקביל למות ראיסי, הגיע אירוע האג: נתניהו וגלנט, אוי לבושה, יחד עם סינוואר, דף והנייה, מואשמים כפושעי מלחמה. כי בית הדין לא רוצה צדק, אלא שקט. ששני הצדדים פשוט יפסיקו, לא משנה שאחד אור ואחד חושך, לא משנה שלא נותנים פה לאור לסלק את החושך. ושוב, התגובות חשובות: 106 ח"כים לא התבלבלו ופירסמו יחד הצהרה משותפת נגד האג. רק המפלגות הערביות ומפלגת העבודה סירבו.
אבל יש מי שכן מבין את הסיפור הגדול: ח"כ לשעבר איתן כבל הודיע שהוא עוזב את המפלגה. "הרגשתי כמו אגרוף בבטן", אמר, "זה אובדן דרך מוחלט". כבל הוסיף שיש לו כמובן ביקורת כלפי נתניהו אבל "האמירה שמשווה בין ראש ממשלת ישראל לסינוואר היא הרבה מעבר, אינני מוכן להיות חלק מהמקום הזה". יפה, איתן, יש דברים שהם לא פרוצדורה.
גם גמלאי סיעת העבודה בהסתדרות ובנעמת התעשתו: "הזדעזענו מהחלטת סיעת העבודה בכנסת", כתבו.
ומה בעולם? צ'כיה התייצבה לצידנו נגד האג וכך גם בריטניה, ארצות-הברית (שתי המפלגות), גרמניה, הולנד ועוד. אבל צרפת תמכה בהחלטת התובע בהאג. גם הארגון הישראלי "בצלם".
ושוב, כאילו הכל תוזמן ביחד כדי שנבין, אירוע שלישי: סרטון החטופות. אם הוא היה מתפרסם ב-7.10 הוא היה נבלע בין כל סרטוני האימה. השבוע הוא הזכיר לנו את מה שאולי התחלנו לשכוח. וביום שבו הסרטון הראה לעולם את תרבות הרצח הזו בפעולה, החליטו נורווגיה, ספרד ואירלנד שבדיוק לתרבות הזו צריך לתת מדינה.
אבי ניר-פלדקליין, שגריר ישראל בנורווגיה, הגיב בטקסט נוקב: "סליחה לירי, קרינה, אגם, דניאלה ונעמה. אני אישית נכשלתי בלשכנע את ממשלת נורווגיה שההכרה במדינה פלסטינית היא לא רק פרס לחמאס, לאיראן ולטרור, אלא גם פגיעה במאמצים להחזיר אתכן הביתה. המפלצות שאחראיות לזוועות 7 באוקטובר ועדיין מחזיקות בכן כשבויות, מיהרו להודות לממשלת נורווגיה על ההכרה הזו".
ובשעת מבחן יש עוד מתפכחים. הסופר המוסלמי הנרדף ועטור הפרסים סלמאן רושדי הפתיע השבוע: "רוב חיי טענתי שצריכה לקום מדינה פלסטינית, אבל כרגע אם תהיה מדינה פלסטינית היא תנוהל בידי חמאס, כמדינת טליבאן, מדינה בת של איראן". או בקיצור, עוד מדינה שבה האיסלאם הקיצוני ינסה להתנקש ברושדי.
2 כל זה מצטרף לעוד דברים שהולכים ומתבהרים מאז שמחת תורה: מוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בעולם לא מסוגלים לזהות רצח עם, אנטישמיות וטרור. התקשורת הבינלאומית, שהיא בעיני עצמה דמוקרטית וליברלית, לא מסוגלת לסקר בהגינות את החטופים, הנאנסות, הטבח. ארגונים פמיניסטיים, ארגוני זכויות אדם, כל התארים המפוצצים האלה, כל התקציבים הנדיבים, לא מכסים על הריקבון המוסרי במערב.
השיח צריך להשתנות. לגדול. יש מי שטענו בעבר שזה רק בגלל ההתנחלויות, או בגלל פעולה כזו או אחרת של צה"ל, אבל חלקם מביטים במציאות החדשה אחרת. אפשר לדון בכל הסוגיות האלה, אבל בהאג אף אחד לא מדבר על יהודה ושומרון, הם מדברים על הנגב. אנחנו נידונים על פשעים נגד האנושות (!) כי אנחנו מגינים על שדרות ואופקים שבקווי 67'.
ישראל - אם תדע מה תפקידה ההיסטורי - היא כרגע אי של בהירות מוסרית, בעולם שקורס משני צדדיו: איראן מצד אחד, הרווארד מצד שני. עזה מצד אחד, אוניברסיטת קולומביה מצד שני. במקום אחד הכל אסור. במקום השני הכל מותר. אבל יש יותר משתי אפשרויות קיצון. באנו להקים פה את האופציה השלישית - ירושלים. לכן חזרנו לכאן.
האם אנחנו, עם ידידים ושותפים בעולם, מבינים זאת? שדמוקרטיה יהודית במזרח התיכון היא לא הבעיה של העולם, אלא תחילת הפתרון? שעלינו ללמוד ולהעמיק ולהשמיע קול אותנטי, שלנו? האם אנחנו מעיזים לומר שבסופו של דבר, ביה"ד הבינלאומי לצדק צריך לצאת מירושלים, לא מהאג?
אלה הרי הפסוקים הכי מפורסמים ואופטימיים של הנביא ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם… כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אמן.
3 פרשת השבוע היא פרשת "בהר". אחד הנושאים הייחודיים בה נקרא אונאת דברים, דיבורים שמצערים את הזולת. הרב ליאור אנגלמן כותב שהשנה זה קריטי במיוחד: "כבר שמונה חודשים מסתובבים סביבנו כל כך הרבה אנשים בצערם - משפחות חטופים, משפחות שכולות, עקורים מביתם, ניצולי זוועות העוטף, פצועים ומשפחותיהם, וסתם כך אזרחי ישראל שליבם חלל בקרבם. אין להם בהכרח סימני היכר, לכל המצטערים. הם לרוב נראים לגמרי רגילים. אני לא יודע מי האיש שמתעכב לפניי בתור. לא יודע מי נמצא במכונית שחתכה אותי ככה. הכל נפיץ. אני חייב לברור מילים, לא יודע איזו נפש פצועה אני דוקר".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (רבי שמעון בר יוחאי שביום ראשון, ל"ג בעומר, יום פטירתו)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
