הקטעים ששוחררו לפרסום מתוך הסרטונים שצילמו מחבלי חמאס בבסיס נחל עוז, הם רק דוגמית. בידי צה"ל יש כשעתיים של סרטונים שמתעדים את הקלות שבה השיגו המחבלים שליטה במתקנים של צה"ל, את ההרג ואת ההשפלות שעברו החיילות והחיילים בדרך לעזה. כל ישראלי שצופה בסרטים רואה את עצמו כאילו הוא או בנו או בתו היו באותה שבת מקוללת על רצפת המחנה הצבאי. הצפייה בתמונות החזירה לסדר היום את השאלה שלא מרפה מאז אותו יום: איפה היה צה"ל באותו בוקר, ומדוע מי שכשלו באופן כל כך נורא אז, ממשיכים לנהל את המלחמה היום.
במסיבת העיתונאים שערך גלנט לפני עשרה ימים במשרד הביטחון, הצגתי לו את השאלה הבאה: בנאום שנשא הרמטכ"ל בכותל ביום הזיכרון הוא חזר והודה באחריות שלו ושל צה"ל לכשלים ב-7 באוקטובר. מתי בכוונתו ובכוונת אחרים במערכת להתפטר.
יש לי, כמו לרבים אחרים, הערכה עמוקה להרצי הלוי, ליושרו, לאומץ ליבו, לערכיו, לרצינותו. הוא אחד הקצינים הטובים ביותר שצה"ל ידע להנפיק. אבל המכה קשה מנשוא; גם הנזק. צודקים אלה שזועקים כלפי נתניהו, אתה הראש, אתה אשם. אבל האחריות למה שקרה וקורה לא מסתיימת בראש אחד.
לחבילה הטרגית שהלוי סוחב על גבו יש משמעות מבצעית מיידית. מאז 7 באוקטובר הצבא בא לדיונים חלש ורדוף. קולו רפה גם בדיונים על כיבוש רפיח, גם בדיונים על האופציה הסעודית וגם בדיונים על עסקת החטופים – כל החבילה כולה. נתניהו הוא הראשון שמזהה חולשה. סמוטריץ' ובן גביר ורגב מריחים אותה ועטים בחדווה על הטרף. השיח בין לובשי המדים לפוליטיקאים איבד את האיזון שאיפשר לנו לצלוח מלחמות בעבר. תהליך קבלת ההחלטות משתבש. בתקופה הנוכחית, כשראש הממשלה סוחב את המדינה לתהום הפרטית שלו, הסכנה גדולה שבעתיים.
במקום להשיב לשאלה, גלנט בחר להעתיר על הרמטכ"ל שבחים. "אשרינו שמי שמוביל את המערכה הוא הרצי הלוי", אמר. שמחתי שבימים קשים אלה יש משהו שגורם לשר הביטחון אושר. ויתרתי על שאלת ההמשך.
אור לאתמול פירסם קבינט המלחמה הודעה על חידוש המשא ומתן. ייבדקו רעיונות חדשים, אולי גם רעיונות למתווכים חדשים. ההודעה הייתה בעיקר מהלך ישראלי פנימי, מול המשפחות, מול המפגינים, מול האווירה ברחוב. לא מדיניות – יחצנות. המהות לא השתנתה: חמאס מוכן לעסקה רק בתנאי שתכלול הפסקה מחייבת של הלוחמה; נתניהו מוכן לעסקה רק בתנאי שלא תכלול הפסקה של הלוחמה. כל צד חותר אל אשליית הניצחון המוחלט שלו, ו-128 חטופות וחטופים תקועים באמצע, בין חיים למוות. במילים אחרות: כל עוד לא נמצאה הדרך להוציא מאזורי הנוחות שלהם את סינוואר, ולהבדיל, את נתניהו – אין סיכוי לעסקה.
מצבו של סינוואר היום טוב ממצבו ערב רמדאן, כשההתנגדות של הצבא לפינוי אזור החיץ, מה שמכונה "מסדרון נצרים", סייעה לנתניהו לסכל את העסקה ההומניטרית. הוא טוב יותר משום שאין כרגע מחסור של ממש במצרכי יסוד ובתרופות ברצועה, ואם יש, התושבים לא תולים את האשמה בסרבנותו. המצרכים מחולקים על ידי חמאס או נמכרים בשוק החופשי, בין השאר בתיווך סוחרים שקנו אותם בישראל.
בנובמבר סינוואר עוד התמקח על מספר המשאיות שנכנסות לעזה: זה היה מאוד חשוב לו. מאז ירד הנושא מסדר היום שלו. המנוף, אם היה מנוף, נעלם ואיננו.
והעיקר, המצרים נותנים לסינוואר רוח גבית. ההתקדמות של צה"ל לאורך הגבול ובתוך רפיח מנוגדת לאינטרסים שלהם, גם לאינטרסים הכלכליים. היא מביכה את א-סיסי ברחוב בקהיר, והוא מגיב בהתאם.
לישראל יש סיבה טובה משלה לכעוס על המצרים: להצעה המצרית שהייתה אמורה לייצר עסקה היו שתי גרסאות – לאחת הסכימה ישראל; לאחרת הסכים חמאס. "הייתה כאן התנהלות מזרח-תיכונית", הסביר בכיר ישראלי לכתבת "ידיעות אחרונות" סמדר פרי. "מוכרים לכל אחד גרסה ומתפללים לאללה שיצליח". למרבה הצער, התרגיל לא הצליח: כל צד בחר להתבצר בעמדתו. הכישלון הפך את ראש השב"כ רונן בר לנוסע מתמיד על הקו לקהיר במאמץ להוריד את גובה הלהבות.
השבוע פירסם אחד מגופי השידור שאלוף (מיל') ניצן אלון, ראש המינהלת שהקים הצבא לטיפול בסוגיית החטופים, שוקל התפטרות. הפרסום פתח עוד פצע בנפשן של משפחות החטופים: אלון הוא הגורם הרשמי היחיד שכל המשפחות רוחשות לו אמון.
ניצן לא מתפטר. כל עוד יש להערכתו סיכוי, אפילו אפסי, להגיע לעסקה, הוא ימשיך למלא את המשימה שלו, 24/7. אבל הפתרון לא נמצא בידיים שלו.
את המלחמה בעזה צריך לסיים, בגלל החטופים ולא רק בגללם.
למה הוא התהפך
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הציע שר האוצר האמריקאי הנרי מורגנטאו להשמיד את כל התעשייה הכבדה של גרמניה: הגרמנים יתפרנסו לנצח אך ורק מחקלאות. ההצעה נשקלה ברצינות. באותה תקופה אנסו חיילי הצבא האדום נשים גרמניות בדרך לברלין. המדיניות הייתה מכוונת, בעידוד המפקדים. נאנסו עד שני מיליון נשים. היום מורגנטאו וסטאלין היו מועמדים לצו מעצר מטעם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
זה לא אומר שהיום מערכת המשפט הבינלאומית רגישה יותר לזכויות אדם. זה אומר רק שכללי המשחק משתנים כל הזמן. גם מעמדן של מדינות משתנה. החסינות שקיבלה ישראל בזכות המוניטין של מערכת המשפט שלה, איננה אותה חסינות. גם מערכת המשפט שלנו איננה מה שהייתה.
"זה יום כיפור של מערכת המשפט הישראלית", אמר לי השבוע עו"ד מיכאל ספרד, שמתמחה בייצוג של ארגונים לזכויות אדם. ח"כ שמחה רוטמן, מחולל ההפיכה המשפטית, יצא למרבה האירוניה בהודעה דומה: הצווים לנתניהו ולגלנט, אמר, הם 7 באוקטובר של מערכת המשפט. מדוע? כי המערכת כשלה; השכפ"ץ התמוטט.
רוטמן הוא איש מופלא: הוא מזכיר לי לפעמים את הילד שרצח את הוריו ואחר כך ביקש בונוס כי הוא יתום.
קראתי את ההודעה של התובע בבית הדין, כרים חאן, ואת חוות הדעת של פאנל המומחים שבחן את הצהרת התובע והצביע בעדה פה אחד. על פניה, ההנמקה לא רצינית ולא הוגנת. ההחלטה לצרור בצרור אחד ראשים של ארגון טרור רצחני ונבחרי ציבור במדינת חוק, מחפירה מבחינה מוסרית ומופקרת. לא פחות משהיא מאיימת על הלגיטימציה של ישראל, היא מאיימת על הלגיטימציה של בית הדין.
צוות של משפטנים עמל עכשיו על הכנת המענה הישראלי לתביעה. החידה שמרחפת מעל הדיונים שלהם היא מה קרה לכרים חאן, התובע: בגלל מה ובגלל מי התהפך; הטענות כלפיו יעמדו במרכז הטיעונים המשפטיים.
לפי חוקת בית הדין, חלה על התובע חובה לחפש חומר מזכה. כאשר מדובר בישראל, מדינה שלא חתמה על האמנה שלפיה פועל בית הדין, החובה כפולה ומכופלת. חאן, תטען ישראל, לא עשה את המאמץ הנדרש.
פאטו בנסודה, התובעת הקודמת, פסקה שיש לבית הדין סמכות לדון בפעולות ישראל בשטחים. הישראלים חולקים על הפסיקה שלה, בנימוקים משפטיים. לטענתם, חאן עצמו חלק על הפסיקה שלה, במפורש או במרומז. הוא טען שבמהלך הכהונה שלו יימנע ממהלכים מרעישים, מחפשי כותרות. בית הדין יהיה צנוע יותר, זהיר יותר. הוא יצפה מממשלות לדאוג לעצמן, לא לחפש את התערבות בית הדין. "אנחנו לא ננהג כמו ארגון לזכויות אדם", מצטט אחד הישראלים אמירה ששמע מפיו.
אחת הטענות בהודעה של התובע היא שישראל השמידה מתקנים אזרחיים בעזה. הטיעון הנגדי הוא שחאן היה צריך לוודא קודם שבבניינים המדוברים לא היו מטרות צבאיות. הוא לא וידא.
טענה נוספת נגדו היא שיכול היה להפעיל לחץ על ישראל לפתוח בחקירה משלה על אירועי המלחמה. החשש מבית הדין עשוי היה להמריץ את ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה ממלכתית כבר עכשיו. הוא אמר בזמנו שלישראל יש מנגנונים שמאפשרים לה לחקור את עצמה. למרות זאת, לא טרח להתריע; במקום זה רץ עם הצווים (אילו החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה, לא היו צווים, אבל הממשלה מסרבת).
הטיעון המשפטי לגבי הסמכות מתכנס לשלוש נקודות:
1. שאלת הסמכות של בית הדין לדון באירועים בגדה ובעזה. הפסיקה של בנסודה התייחסה לפרשה אחת. היא לא באמת הכריעה.
2. השאלה אם מלחמת עזה היא סכסוך בינלאומי, שבו יש לבית הדין סמכות, או סכסוך פנימי, בין מדינה לארגון טרור. יש על כך ויכוח בין המומחים.
3. שאלת המשלימות. התובע חייב לאפשר למדינות להשלים את החקירות בעצמן. בית הדין מתערב רק כאשר המדינה מסרבת לעשות זאת.
קנאית ומטומטמת
הטיעונים משפטיים אבל המשחק פוליטי. זה לא עושה אותו פחות כואב. שנים ספג בית הדין ביקורת בגלל ההתמקדות שלו בכל מיני קציני צבא בעולם השלישי שטבחו בשכניהם. נקודת המפנה הייתה הצו שהוצא נגד פוטין בעיצומה של המלחמה באוקראינה. מצד שני, כאשר התובע פתח בחקירה נגד בריטניה, מדינה חברה, על רקע חשדות להפרת חוקים בינלאומיים בעיראק, ונגד ארצות-הברית, מדינה לא חברה, בגלל הפרות חוק באפגניסטן – התנהל משא ומתן, ניתנו הבטחות, הושמעו איומים בסנקציות אישיות נגדיות, נגד תובעים ושופטים, וצווים לא הוצאו. לכאורה, אכיפה לא שוויונית, אכיפה פוליטית. בית הדין גיבור על חלשים.
זאת בדיוק הבעיה שממשלת ישראל מסרבת לקלוט: הפכנו לחלשים. חלק מהחולשה שלנו נובע ממעשים וממחדלים במלחמה בעזה, וחלק נובע מכינונה של ממשלה קיצונית, קנאית, מסתגרת, שנחשבת ללא לגיטימית בעיני חלק גדול מדעת הקהל במערב ובעיני חלק גדול מהישראלים. אפשר גם להוסיף: ממשלה מטומטמת.
רק ממשלה מטומטמת מחרימה ציוד צילום של רשת AP האמריקאית שמוצב בעיר שדרות (שר התקשורת קרעי החזיר את הציוד לאחר שהנזק נגרם); רק ממשלה מטומטמת מכריזה על חידוש ההתנחלות בצפון השומרון, על החרמת כספי הרשות הפלסטינית ועל ביקור ראווה של בן גביר בהר הבית כפעולת תגמול על האיום בצווים. בכל המחוות הריקות האלה היא רק מביכה את הידידים שנותרו.
חלק מהנזק נובע מאובדן שליטה. אירועי 7 באוקטובר יצרו סערת רגשות שלא דעכה עד היום. יצר הנקם עשה את שלו, גם בהתבטאויות שרי הממשלה וגם בהתנהגות החיילים בשטח ובהתלהמות התקשורת.
אלה לא היו רק דיבורים של שרים או סרטונים של חיילים שהופצו בטיקטוק. גם מעשים היו, בכללם הרג בלתי מבוקר של בלתי מעורבים ופיצוץ בניינים ללא הבחנה. המעשים האלה לא נחקרו כיאות, גם בגלל לחצי המלחמה, גם בגלל חוסר נכונות של הציבור הרחב לספוג חקירות כאלה. ערוצי הטלוויזיה העדיפו לא להראות תיעוד של סבל בעזה: הם פחדו שהצופים יברחו לערוץ המתחרה. הצנזורה העצמית הולידה בורות; גרוע מזה, היא הולידה החלטות הרות אסון.
החטאים והעונשים
מתחילת המלחמה חשבתי שישראל צריכה להיות ראשונה באספקת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית. הנימוק שלי היה פרקטי: סיוע ישחרר את ישראל מלחץ בינלאומי. הממשלה גרסה ההפך. נענשנו בהצנחות מהאוויר, במזח אמריקאי בעזה ובקמפיין השחרה בינלאומי שבית הדין בהאג הוא רק אחד הביטויים העדינים שלו. היום ממשלת ישראל פותחת את כל המעברים לעוד ועוד משאיות, רק תבואו. בינתיים העולם עבר הלאה.
אובדן שליטה הוא מותרות שישראל לא יכולה יותר להרשות לעצמה. היא בוודאי לא יכולה להרשות לעצמה אובדן שליטה כמדיניות, לא בעזה ולא בגדה. בפועל, זה מה שקורה. סגן ראש המל"ל שהתפטר, יורם חמו, ציין בתזכיר שכתב את היעדר הניהול כאחת הבעיות החמורות של המלחמה. היעדר הניהול הוא הגיון הפעולה של נתניהו. הוא מבקש להתגלגל אל ממשל צבאי ומלחמת נצח בעזה. לא להתנהל לשם – להתגלגל. מי שמתגלגל לא אחראי.
הצווים הם מכה קשה, אבל הם לא יום כיפור של מערכת המשפט ולא 7 באוקטובר. השכפ"ץ היה יעיל כל עוד מי שלבש אותו היה זהיר ומחושב. כל חייל בצבא יודע: זה אלף-בית בתורת השכפ"צים. הלקח הוא שישראל זקוקה לאנשים אחראים יותר ליד ההגה. עם הממשלה הזאת נגיע רק לספסלי נאשמים.
בימים האחרונים שורה של ממשלות מפעילות לחץ חשאי על בית הדין להשהות את הוצאת הצווים. לא אהדה לישראל מדריכה אותן אלא החשש מאובדן שליטה. ממשלת גרמניה, למשל, מושקעת עמוקות גם בעצמאות בית הדין וגם בתמיכתה בישראל. בית הדין תקוע עכשיו בין המצרים: אם לא יוציא את הצווים, יחטוף; אם יוציא את הצווים, יחטוף. חאן רצה כותרות – הוא קיבל אותן, מלוא החופן.
