1. עוזרות כנגדנו
כמה אירועים דרמטיים בשבוע אחד: בקשה לצו מעצר נגד נתניהו וגלנט, נשיא איראן מת בהתרסקות מסוק, מדינות אירופיות מכירות במדינה פלסטינית, סרטון החטופות. מה צופן השבוע הבא?
הנה אפשרות: התפטרותו של האחראי על סוגיית החטופים, ניצן אלון. בלשכת רה"מ סבורים שהדלפת המחלוקת עם נתניהו היא מבוא לפרישה מהדהדת. הרי דרישת חמאס לסיום המלחמה הוכיחה שלא על כל תהום אפשר לגשר במילים, ושהבחירה היא החזרת החטופים וסיום המלחמה או המשך המלחמה עד הסוף. בכירים מאוד בצה"ל התבטאו השבוע בעד הסכמה, לפחות כלפי חוץ, לסיום המלחמה. הם נחשפו לחומרים שחידדו אצלם את המסר הזה. את המלחמה תמיד נוכל לחדש אחר כך, אמרו. לו יהי. ההיסטוריה מראה אחרת.
4 צפייה בגלריה
הצהרת התובע כרים חאן. לא הרפורמה המשפטית מכוונת אותו
(צילום: International Criminal court)
האמריקאים הבינו, באיחור, שחמאס לא מעוניין בעסקה: בשיחות שהתנהלו איתם השבוע על רפיח ניכרה התקדמות בשתי סוגיות, שעד אז נראו בלתי עבירות: שחרור משלוח הנשק המעוכב, והסכמה מעשית של וושינגטון על מתווה פעולה ברפיח.
ואז הגיע בית הדין בהאג, וטרף את הקלפים, מציב שוב את נשיא ארצות־הברית בעמדה השנואה עליו: רגל פה, באגף הפרו־פלסטיני במפלגתו, רגל שם, באגף הפרו־ישראלי. שפגט כזה מסתיים בדרך כלל בקרע בגיד, לא בעוד כהונה.
מכל הטענות, הזויה במיוחד זו שמאשימה את הרפורמה המשפטית באחריות לצווי המעצר. הטענה היא שהעולם העריץ את מערכת המשפט המקומית עד שזו נחלשה, ולפיכך הוציא דווקא עכשיו את צווי המעצר. במקום להעריך שהתובע כרים חאן עקב בדאגה אחר הדיונים של שמחה רוטמן בוועדת החוקה, מדוע לא להקשיב למה שהוא אומר במפורש? בראיון ל־CNN הסביר השבוע איך הגיע למסקנה שמערכת המשפט הישראלית לא תטפל ביעילות בהפרות חוק בינלאומיות. לא ציטוטים מלוין וציוצים של גוטליב, אלא מלב ליבה של מערכת המשפט הישראלית.
הראשון, דוח יהודית קרפ, המשנה המיתולוגית ליועמ"ש, שבו נטען כבר בשנות ה־80 שלפלסטינים לא יהיה משפט צדק על עבירות שביצעו כלפיהם מתנחלים וחיילים. השני, דוח טליה ששון, בכירת פרקליטות המדינה, שעסק בקיומה של עבריינות בנייה סדרתית במאחזים. השלישי, דברים של "נספח צה"ל בוושינגטון בין 2019־2022" ששמו לא צוין, ולפיו אין אכיפת חוק יעילה ביהודה ושומרון. הנספח הזה היה אלוף פקמ"ז יהודה פוקס, אבל אין בגוגל ציטוטים כאלה. ייתכן שהתכוון דווקא לטקסט דומה של מי ששימש נספח צה"ל עשור קודם, גדי שמני.
קרפ הייתה חברת עמותת "יש דין" והגנה בעדות אופי על פעיל השמאל עזרא נאווי, שהתגאה לימים בתרומה להוצאתם להורג של מוכרי קרקעות פלסטינים למתנחלים. היא הגדירה אותו "גואל ומושיע" ו"רובין הוד" של הערבים. ששון עזבה את הפרקליטות אל התמודדות ברשימת מרצ. אז מה היה לנו כאן? הנימוקים לאי־האמון במערכת המשפט לא נבעו מהתנפלות הימין על מערכת המשפט, אלא תעמולה מתמשכת של השמאל שבתוך מערכת המשפט.
2. תופר חלופה
אולי זה הרגל מימי הצבא, אבל גם גנץ וגם גלנט מגיעים לישיבות קבינט המלחמה עם מחברות. זו של גלנט מסודרת, מתמלאת בכל ישיבה בטקסטים סדורים בכתב מעוגל. זו של גנץ מבולגנת, הערה פה ושרבוט שם.
בשבוע שבו הצטרף לממשלה, כתב גנץ תובנה: להיכנס זו החלטה קלה. לעזוב - החלטה קשה. התחזית הזו התגשמה במדויק. המו"מ לכניסה, שהרגיש אז כמו נצח, הוכרע בתוך פחות מארבע יממות. אחרי המהלומה האדירה בדרום ותוך חשש ממהלומה דומה בצפון, לא היו חילוקי דעות במחנה הממלכתי על כניסה. אבל היציאה התבררה כאירוע מורכב בהרבה.
8 ביוני הוא הרחק מעבר לתאריך התפוגה המקורי שתוכנן שם, אלא שאירוע רדף אירוע. כניסה, עסקה, חאן־יונס, איראן, רפיח, מגעים לעסקה נוספת.
מה אתם הייתם עושים במקומי, הוא שואל את בני שיחו. לא משנה עמדתם, רובם מגיע בסוף למסקנה שהיו פועלים פחות או יותר באותו אופן. לפרוש ולהשאיר את הזירה לבן גביר וסמוטריץ'? לא סביר. להישאר ולהפוך שולי יותר ויותר? גם לא הגיוני. לעזוב מיד? לא שייך. להישאר עוד ועוד בלי גבול? לא מתקבל על הדעת. התקווה של גנץ הייתה שאירוע חיצוני יחסוך ממנו את הדילמה, למשל עזיבת החרדים בגלל חוק הגיוס. כשהתחוור שפניהם להישאר בקואליציה כמעט בכל מחיר, חזרה ההכרעה לפתחו.
איך ייראה גנץ האופוזיציונר? הוא הרי לא יוכל ולא ירצה להתחרות ברטוריקה של לפיד. מצד שני, עליו להציב חלופה. גנץ מקווה להיות אופוזיציה פרודוקטיבית, במתכון המאבק ברפורמה המשפטית. הוא מציע את תוכנית "עשר" לחיזוק יישובי קו הגבול בדרום, בצפון ובמזרח: ניקוי עשרה קילומטרים מהגבול, כך שלא יהיה איום על התושבים; עשרה אחוזים נוספים של הנחה קבועה במס; עשרה אחוזי עלייה באוכלוסייה לעומת המצב ערב המלחמה בזכות תמריצים נוספים.
בליכוד יודעים שאחרי שלושת שבועות האולטימטום אולי יגיע תשעה באב שלהם - קרע הולך ומחריף בעם סביב כל החלטה, אבל לא בטוחים שם שזה הסוף. מעבר לאופק מתחבא מבצע מול חיזבאללה שהולך והופך בלתי נמנע. סער ועכשיו גנץ טורקים דלת, שעשויה להתברר כדלת מסתובבת.
3. שבט אחים ואגואים
נקודת ציון חשובה נרשמה בשבוע שעבר: בכל הסקרים של כל המכונים ובכל כלי התקשורת הגיע גוש נתניהו ל־50 מנדטים או יותר.
50 הוא מספר חשוב ביותר: רחוק מאוד מניצחון, אבל קרוב מאוד לתיקו. 50 מנדטים של הימין ועוד עשרה מנדטים של המפלגות הערביות מציבים בלוק חוסם לממשלת מרכז־שמאל. נכון, רע"מ כבר ישבה בקואליציית השינוי (אחרי רומן סוער עם הליכוד), אבל זה היה בימים שבהם האויב מספר אחת היה וריאנט הדלתא, לא חמאס וחיזבאללה. כמה שבועות אחרי פרוץ גל טרור קרסה הממשלה ההיא, וכמעט בלתי הגיוני שהיא תישען שוב על קולות התנועה האיסלאמית. אביגדור ליברמן כבר הודיע השבוע שלא יקים יותר קואליציה עם עבאס.
די קל להבין את התוכנית האסטרטגית של נתניהו: שמירה על בלוק הימין, כיווץ התארגנות הימין־מרכז שתקום בקרוב באמצעות הצגתה כמי שתחבור לשמאל, ואחרי הבחירות הצעה מיניסטריאלית נדיבה אליה כדי להגיע לממשלת ימין של 61 מנדטים עם גנץ ולפיד באופוזיציה. אם לא, המשמעות היא בחירות נוספות כשהימין נשאר בשלטון, במתכונת המוכרת מסבבי הבחירות הקודמים.
זו הסיבה שבגללה ליברמן, בנט, יוסי כהן, סער וחבריהם חותרים עכשיו להקים מפלגה שתהיה גדולה מכדי להפוך לעוד מפלגת בוטיק שתישאל שוב ושוב אם תשב עם ביבי או לא, בשטח ההריגה של המרכז הישראלי. לכן יו"ר ישראל ביתנו מדבר על הקמת מפלגה גדולה - איחוד של לפחות שניים־שלושה מהגורמים הנ"ל לתנועה שתשבור את המונופול של הליכוד על שוק הימין ואת המונופול של המחנה הממלכתי על שוק השינוי. המטרה שאפתנית, חסרת תקדים: לעבור את הליכוד במנדט. זה מעולם לא קרה בימין. ב־2006 היה אחד שהתקרב עד 116 קולות לעשות זאת: אביגדור ליברמן. הקולות ההם שחסרו לו השאירו את בנימין נתניהו כיו"ר האופוזיציה של אולמרט, מנעו את קריסת הליכוד, ושינו את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל.
בדרך יש משימה שאפתנית יותר: להגיע להסכמה מי בראש. בנט משוכנע שליברמן ייאות לשמש מספר 2 שלו, כי הוא פופולרי יותר. ליברמן משוכנע שבנט ייעתר להפוך לסגנו, כי הוא כבר ויתר פעם אחת. יוסי כהן גם הוא לא מתכוון להסתפק בפחות מהמקום הראשון. לפחות על סמך ניסיון העבר, אף אחד לא מציע רוטציה.
4. מחכה לו עבודה
כמו המכונית שנתפסה השבוע על ידי שוטרים בכביש ירושלים-תל־אביב, בלי הגה ובלי לוח מחוונים, כך מקרטעת מפלגת העבודה אל הבחירות המקדימות שייערכו בשבוע הבא. החרחור המכוער האחרון של המנוע נשמע השבוע, כשארבעת הח"כים הנותרים הצליחו - לראשונה בתולדות המפלגה, פחות או יותר - להתאחד סביב נושא: חבירה למפלגות הערביות בהתנגדות לחתימה על העצומה נגד צווי המעצר בהאג. כאילו מישהו החליט שהיו"ר המיועד, יאיר גולן, יתחיל ממש, אבל ממש, מאפס.
ביום שלישי הקרוב יושיטו כ־50 אלף מתפקדים את היד אל הטלפון, יבחרו ברובם המכריע בסגן הרמטכ"ל לשעבר, ויחזרו לעיסוקיהם. הפריימריז הדיגיטליים ושלושת המועמדים ההזויים שמתמודדים מולו הופכים את האירוע לטקסי.
השאלה העיקרית היא מה אחר כך: מוסדות המפלגה, אותו חדר מנועים שמשקלו כבר הטביע את ספינת העבודה לא פעם, ייצרו לגולן תסבוכת עוד טרם נבחר, שבמסגרתה הוא יהיה יו"ר על תנאי במשך חודשיים. איך אפשר לייצר חיבורים בתקופה הזו? לגולן יש תוכניות גדולות לקבורת כל המותגים הקיימים של השמאל הישראלי, אבל כדי לייצר אותם הוא יזדקק להרבה אינטליגנציה רגשית ולתכנון מדוקדק, שתי תכונות שלא בדיוק אפיינו את הסיבוב הקודם בקריירה הפוליטית שלו.
לפחות הפעם גולן הצטייד ביועצים טובים יותר, כמו ליאור חורב (שהצטרף לאחרונה למטה החטופים אחרי תקופה ארוכה של שיתוק, כחלק מהתעוררות. שינוי הכיוון כבר ניכר שלשום בפרסום המטלטל של סרטון חטיפת התצפיתניות). גולן הבטיח תפקידי שר ליותר מאחד ויותר משניים. הוא מספר שביום הראשון בתפקידו יעבור את לפיד, אחר כך את גנץ, ואחר כך ינהיג את הגוש כולו.
ייתכן, אבל תקדימי העבר פחות אופטימיים. בעבודה בדרך כלל יש מתאם הפוך בין מועד הבחירה ובין ההישגים: ככל שחולף הזמן בין מינוי היו"ר לבין הבחירות הכלליות, קרנו של המועמד יורדת, הברק דוהה, הקטטות מתחדשות. זה קרה לאבי גבאי שהתחיל עם 20 וסיים עם שש, זה קרה לפרץ, לפואד, ליחימוביץ', למיכאלי. במפלגת העבודה נהוג שהסכין שאיתה חותכים את עוגת הניצחון היא גם זו שתדקור אותך בגב.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
