שנים לעגו בישראל למפולת המדינית. היא תוארה כהזיה, מסע הפחדות של השמאל. הסכסוך, הכיבוש, ההכרה הגוברת במדינה פלסטינית – כל אלה הפכו לנחלת עמודים בלתי פופולריים בפייסבוק. נכתב ספר, ב-2019: כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה. במשך שנים, דחף בנימין נתניהו את הרעיון שאין צורך בכל פעולה מדינית מול הפלסטינים. ב-2016 הוא הסביר ש"הטענות על בידודה המוחלט של ישראל - הטענות האלה הן מופרכות, הן מתייחסות להתנהגות הבינלאומית במוסדות הבינלאומיים, הן לא רואות את השוני העצום שמתחולל ברמה הבילטראלית ביחסים של מעצמות". בסוף ספטמבר 2023, בעוד כוחות הנוח'בה של חמאס משמנים את הנשק לקראת מסע רצח המוני בישראל, נתניהו נסע לאו"ם. הוא אמר שהמזרח התיכון על סיפו של שינוי היסטורי, של שלום ישראלי-סעודי. והפלסטינים? הם צריכים, קודם לכן, לנטוש את דרך האלימות.
והנה אנחנו, במפולת. התחושה הזו שאף צעד איננו בטוח, שהאדמה גולשת תחת הרגליים והשליטה נעלמה. בית הדין הפלילי דן באפשרות להוציא צווי מעצר נגד ראשי המדינה. בית הדין הבינלאומי לצדק מתלבט אם להוציא צו המחייב את הפסקת המלחמה של ישראל. מדינות במערב אירופה החלו מכירות במדינת פלסטין. החרם האקדמי על ישראל מעמיק ומתרחב; חוקרים ישראלים מדווחים שהם מתקשים לפרסם מאמרים בכתבי עת, כי הבודקים לא מוכנים לקרוא אותם. ישראל רוקעת ברגליה וזה לא בולם את המפולת; השגרירים נקראים לנזיפות. שוקלים לסגור את השגרירות בדבלין; אין ספק שהודעת השר כ"ץ זרעה שם הלם ואימה. ישראל עמלה על צעדים עונשיים של הקונגרס בארה"ב נגד המוסדות המשפטיים הבינלאומיים. שר הביטחון יואב גלנט מודיע על ביטול חלק מההתנתקות בשומרון; עוד מעט, לכאורה, נשוב לגנים וכדים, בואכה ג'נין. יש גם פעמי משיח: ליד הר הבית נתפסת צעירה יהודית מתנועת "חוזרים להר" המסתירה מתחת לבטנה גדי לצורך העלאה לעולה. הגדי נחנק למוות. ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב, אמר לנין. אצלנו נהיה רע למדי. השאלה היא למי זה טוב.
כוחות צה"ל נלחמים ברפיח ובג'באליה. יש להם הצלחות מבצעיות לא מבוטלות. אך התחושה של רבים בפיקוד הבכיר ובמערכת הביטחון בכלל היא של אובדן שליטה. מלחמה ללא מצפן. אחרי שהפעולה ברפיח תושלם, מה אז? נגיד שניצחנו? איך לא נחזור לשכונת זייתון בפעם הרביעית, או החמישית? ומדוע השבת הביטחון לצפון איננה חלק ממטרות המלחמה? שר הביטחון והמערכות תחתיו חשים שנתניהו רוצה בדעיכת הקרב עם חיזבאללה, דמדומים כאלה. ללא הכרעה צבאית, שממילא תהיה קשה, וללא הסדרה בינלאומית. מי יחזור לצפון במצב כזה, שואלים בקו העימות. ואין תשובה. ברחבי העולם, ובפרט בלבנון ובארה"ב, יש הערכה גוברת שפניה של ישראל למלחמה יזומה ונרחבת בצפון. משיחותיי עם בכירים בישראל ובמערכת הביטחון, זה איננו המצב. ישראל רוצה הסכם. אך ככל שהמלחמה נמשכת, הסיכוי למיסקלקולציה של חיזבאללה ושחקנים אחרים הולך וגדל.
הכל הפך לפוליטי למהדרין. המלחמה. המבצע ברפיח. עסקת החטופים. היחסים עם הממשל. הפוליטיקה חונקת כל שיקול ענייני במלחמה. מכל הפעולה בדרום עזה, החשוב ביותר הוא שינוי המציאות במעבר רפיח ובציר פילדלפי. כך שלא יחודשו ההברחות, חמאס לא יוכל להתחמש מחדש – ולהעביר חטופים אל מחוץ לעזה. אך כדי שזה יקרה, נדרש תיאום עליון עם מצרים. ההצהרות הפומביות של קהיר זועמות בהרבה מהשיחות הענייניות שמתנהלות מאחורי הקלעים, אבל גם שם התמונה עודנה של קיפאון. וגם תקווה זעירה, מפכה: שאיכשהו יהיה אפשר לחסל את סינוואר ו/או את מוחמד דף, ללא פגיעה בחטופים, לומר שניצחנו, להגיע לעסקה מהירה עם היורשים. מין היפוך מבריק כזה, זריז.
אך בינתיים, סינוואר רושם כישלון צבאי והצלחה מדינית מסחררת. זו איננה דעתי, אלא עמדת הציבור הישראלי. סקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן מצא כי חלק גדול של הישראלים (בין 35% ל-40%) סבור שתוצאת המלחמה בעזה היא ניצחון לחמאס. רק אחד מכל עשרה ישראלים חושב שישראל היא המנצחת. אין הבדל גדול בין ימין לשמאל לגבי הצלחתו של חמאס. פרופ' אסיף אפרת מהמכון אומר כי "האכזבה ממהלך המלחמה ותוצאתה מייצרת בציבור רצון לשינוי".
אפשר להבין מדוע. הנושא הפלסטיני הפך לחזות הכל, ורודף את ישראל לכל מוסד בינלאומי, מאמר אקדמי או סקירה כלכלית. כמה חודשים אחרי שחמאס שיגר את לוחמיו לבצע מעשי טבח סדרתיים, העולם חושב בעיקר על הסבל הפלסטיני. חלק משמעותי מכוחו הצבאי עודנו מתקיים, אם כי במסגרות גרילה. וככל שהזמן חולף, ישראל מוכנה לתת יותר ויותר עבור החטופים. לפני חודשיים, היא סירבה לדון בחזרת כל האוכלוסייה צפונה, ללא כל סינון. היום היא מוכנה לכך. לפני שלושה חודשים פרוזדור נצרים היה קו אדום. היום אין בעיה לפנות. לפני חודש ישראל לא הייתה מוכנה לשחרור של פחות מכ-20 חטופים, מיד. היום? בואו נדבר על זה, אומרים בישראל.
מנותק או מקיאוולי / השבוע, 26 דקות אחרי שפורסם הסרטון הופך הקרביים המתעד את נפילתן בשבי של התצפיתניות, זימזמו הטלפונים הניידים של הכתבים המדיניים. נתניהו עם סרטון חדש. פנייה מלב אל לב למשפחות החטופים? מילות עידוד למדינה שלמה שצפתה בזוועה? לא. סרטון של 30 שניות נגד הכרה במדינה פלסטינית. כל ישראלי תפס את הראש כשקיבל את הפושים עם הסרטון על החטופות. צעירות כל כך. פצועות והמומות, מוקפות ברוצחים. וביבי? הוא שיגר סרטון בעודו יושב, ספון מול שולחנו, מאחוריו הספרים, עם עניבה, מאופר למשעי. סרטון שתוקף את ספרד ואירלנד.
יש רק שתי אפשרויות: או שנתניהו כל כך מנותק, שהוא ואנשיו בכלל לא זכרו שעומד לצאת סרטון מזעזע המתעד את לכידת התצפיתניות, או שהוא מחובר מאוד וניסה להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו. שתי האפשרויות נוראיות. בראשונה, הוא שליט נטול אמפתיה המאופסן במקלט אטומי ורחוק מכל הבנה של החברה סביבו. בשנייה, הוא מקיאוולי שרוצה לגנוב את תשומת הלב מהכאב הלאומי על החיילות שנחטפו. בכל מקרה, אחרי שקמה סערה ויצא פוש של ynet, נתניהו ניסה לתקן ושחרר ציוץ בטוויטר שאומר שהוא מזועזע מתיעוד החטיפה.
זה לא היה הסוף. לא חלפה שעה קלה וירון אברהם פירסם כי ראש הממשלה עמל להוציא גרסה מקוצרת וערוכה של סרט הזוועות. כך זה הופיע במהדורות: מצד אחד סרטון של חטופות, מצד שני המסר שהסרטון על הזוועות אולי ישוחרר. לפעמים הדברים ברורים: החטופות שראינו בסרטון נמצאות בשבי חמאס ועודן בחיים, לפי הערכות. יש מחיר פוליטי כבד לשחרורן. הקורבנות בסרטון הזוועות כבר מתים, ולא צריך לשחרר אף אסיר חמאס עבורם. סרטון החיילות מחייב פשרה. סרטון הזוועות מעורר בעיקר סנטימנט של נקמה. ואיזה מהם נתניהו מקדם? שקוף. ומה יהיה לו טוב יותר פוליטית? עוד יותר שקוף. אך המערכת הישראלית כולה, בוודאי הביטחונית, מפעפעת תסכול ונחישות. לעשות עוד מאמץ לעסקה, לא לוותר.
הגישה של אלוף במיל' ניצן אלון פשוטה למדי: לעשות הכל. להתחיל אם צריך בקטן. להתפשר על מספר החטופים שחוזרים בשלב הראשון. העיקר – לצאת לדרך. ליצור דינמיקה שאין ממנה חזרה. גדי איזנקוט מסכים, גלנט וגנץ נוטים להסכים גם כן. נתניהו, כהרגלו, חורק שיניים. ממילא, הוא יודע, הסבירות הגבוהה היא שסינוואר יסכל כל עסקה, מהסיבות שתוארו כאן קודם לכן. אם צריך, ביבי יתרום את חלקו. וכפי שאמר לי השבוע גורם בליכוד: "בוודאי שסיכלנו את העסקה. העסקה הקודמת הייתה מובילה לבחירות. סוף הקריירה של נתניהו, וגם לא הייתה מתבצעת".
ג'באליה כמשל / לפני שבועיים פחות יום היה אמור צה"ל להתחיל במבצע בג'באליה. בניגוד לאזורים אחרים ברצועה, שנתפסו בעבר וכעת הלוחמים צריכים לשוב אליהם בשנית, צה"ל לא הכריע את ג'באליה בסיבוב הראשון. העיירה לא נכבשה, ומחנה הפליטים לא טוהר מלוחמי חמאס. השוק בג'באליה המשיך לעבוד, רוב המלחמה. ג'באליה הייתה ונותרה סמל עבור המחבלים, ובתכנון המבצע שם הושקעו מאמצים רבים. היה צריך להתחיל באזהרת האוכלוסייה האזרחית כדי שתוכל להתפנות, וצה"ל עמד לעשות זאת.
אך ברגע האחרון, נמנעה הכניסה לג'באליה. הסיבה לכך - אומרים בכירים במערכת הביטחון - היא בצלאל סמוטריץ', שר האוצר. הוא למד על המבצע הצפוי בג'באליה ממקורותיו שלו. האם אלו נמצאים בקרב יועצי ראש הממשלה, ופועלים בשמו? האם הם במערכת הביטחון? אין לדעת. בכל מקרה, סמוטריץ', טוענים שלושה גורמים שונים, חשש שמדובר בתעלול הטעיה של צה"ל, שמנסה להימנע מכניסה לרפיח באמצעות מבצע בצפון הרצועה. הוא התפוצץ ודרש לא לעשות דבר לפני מימוש ההחלטה להיכנס לרפיח. לא היה פה שום תעלול. צה"ל, מלכתחילה, תיכנן להיכנס לרפיח כמה ימים אחרי ג'באליה, אבל סמוטריץ' - כך אומרים גורמי הביטחון - לא האמין. ראש הממשלה, בדיוק כמו בנושא הצעת ישראל לעסקת החטופים, נכנס ללחץ מצמית. הרי סמוטריץ' ובן גביר מחזיקים את המפתחות לממשלה. לתדהמת צה"ל ומשרד הביטחון, המבצע בג'באליה עוכב עד שבת. רק כאשר החלה הפעולה ברפיח, ורק אז, ניתן האישור להסתער על ג'באליה. סיפור קטן, לכאורה. אך זה מזכיר בדיוק את מה שקרה בדיונים החשאיים בעניין עמדות ישראל לקראת עסקת חטופים, אז סמוטריץ' סיפר בקבינט המורחב על עמדת המינימום הסודית של ישראל, עניין שהוביל להדלפתה לתקשורת.
מנהיגים תמיד קיבלו ויקבלו החלטות בשל שילוב בין האינטרס המדינתי והאישי שלהם. זו דרכו של עולם. לעיתים הם מספרים לעצמם שזו "טובת המדינה", שבמקרה מצטלבת עם טובתם שלהם. בבית הלבן נעלבים כשאומרים ששיקוליו של הנשיא ביידן קשורים (גם) למערכת הבחירות. העלבון מיותר. למנהיגים מותר לשקול פוליטיקה, המבטאת את רצון בוחריהם. אך נתניהו – הוא לקח את ההתחשבות באינטרס הפרטי שלו לרמה אחרת לגמרי, רמה תעשייתית. המאמץ הכבד של נתניהו הוא להסתיר זאת. אך הדברים ברורים לגמרי.
דוגמאות לא חסר. לפי הבית הלבן, יש אפשרות לנורמליזציה עם סעודיה. נתניהו צריך להתחייב ל"נתיב" למדינה פלסטינית. נורמליזציה עם סעודיה היא ניצחון היסטורי של מדינת ישראל והציונות. היא הסיוט שחמאס ואיראן ניסו למנוע. הסכם כזה גם ימנע את המשך ההידרדרות המדינית החמורה, וההכרות החד-צדדיות במדינה פלסטינית.
כולם יודעים, כולל הסעודים, שמדינה פלסטינית לא באמת תקום תחת נתניהו או בכלל בזמן הקרוב, לאור 7 באוקטובר. שרון, נתניהו, אולמרט – כולם היו מוכנים להצהיר שתקום מדינה פלסטינית. הם הצהירו לצרכים מדיניים - קטנים בהרבה משלום עם החשובה במדינות ערב, שומרת המקומות הקדושים. ההימור הוא תמיד שהפלסטינים יסכלו בעקשנותם בעצמם כל התקדמות מדינית; מנחם בגין התחייב, תוך חירוק שיניים, להקמת אוטונומיה לפלסטינים – עם שהוא לא הכיר בקיומו – למען שלום עם מצרים. אך לנתניהו אסור להוציא מהפה את המילים "מדינה פלסטינית"; הימין הקיצוני, וח"כים בליכוד עצמו, עלולים להפיל אותו. אז הוא עושה הצגה כאילו הבעיה היא שהוא חושש שאו-טו-טו, אם יגיד "נתיב למדינה פלסטינית" זו תקום בשבוע הבא על גבולות נתניה וכפר-סבא. למעשה, הנקודה איננה עקרונית אלא טקטית-פוליטית. הפחד מבן גביר, סמוטריץ', ושימו לב: קבוצה של ח"כים בליכוד שנחושה לחסל את הקריירה של נתניהו אם זה יתקפל מהמלחמה. הם מאיימים על ביבי, וביבי, הוא טוב בלהיות מאוים.
יצחק שמיר, לדוגמה, לא אהב איומים. הוא ידע לקבל החלטות מתוך מיומנות פוליטית, לעיתים אכזרית. דוגמה טובה לכך היא ישיבת הקבינט הנשכחת שבה "הוחלט" שישראל לא תגיב לירי הסקאדים של עיראק על ישראל. זו הייתה מלחמת המפרץ הראשונה. לשמיר בכלל לא היה ברור שיש לו רוב. רפול ואריאל שרון רצו תגובה. משה ארנס, בן בריתו ושר הביטחון, דרש להגיב. מפקד חיל האוויר היה שם, והציג את תוכניות התקיפה. אך רה"מ שמיר הבין שהקואליציה הבינלאומית נגד סדאם חוסיין עלולה להתפרק; הוא רצה לקבל תמורות מנשיא ארה"ב. לפני הישיבה, שמיר אירגן את סדר הדוברים, ודאג שרוני מילוא, שחשב כמוהו, ידבר אחרון. הנוכחים הביעו את עמדותיהם, וההתלבטות הייתה שקולה למדי – בין אלה שדרשו תגובה ובין מי שהתנגדו. שמיר האזין, נתן למילוא לדבר אחרון, ואז הודיע שיש רוב ברור נגד תקיפה בעיראק – לא היה כזה, לפחות לא באופן "ברור" – ולכן הוא נועל את הישיבה. ואז, שמיר קם ועזב את החדר. בניגוד לביבי, הוא לא נתן לאגף הימני הקשה – אין פה כל כוונה להשוות בין שני אישים מנוסים ורבי-עלילות כמו שרון ורפול ובין שני נערי הגבעות, בן גביר וסמוטריץ' – לקבוע.
הימים האלה חלפו. בעידננו הסקרים מהירים ואינטרנטיים, הרשתות החברתיות רותחות ושופרות הממשלה מתדלקים את החגיגה. ריצוי הבייס שולט. המפלצת איננה יודעת שובע, וגם המלחמה לא מפריעה לה.
מלשכת השר סמוטריץ' נמסר: שר האוצר אינו מתייחס לדיוני קבינט ביטחוניים חסויים בתקשורת והוא מצר מאוד על גורמי ביטחון שלפי עדות הכתב פועלים אחרת. השר סמוטריץ' פועל כל העת להגברת הלחץ הצבאי על חמאס עד להשמדתו המוחלטת במטרה להסיר את האיום הנשקף מרצועת עזה לעבר מדינת ישראל, להשיב את הביטחון לתושבי הדרום ולהשיב את החטופים מהר ככל הניתן.
