המצולמת: ספיר גרינברג (30), מתגוררת בתל-אביב, סטודנטית ללימודי אנימציה במכללת ספיר, שדרות
מקום: חניון לילה סעדים, יער עמינדב.
"עוד מעט המשפחה והחברים יגיעו לטיול לזכר אבא שלי. בפברואר 2020 הוא נדבק בקורונה ונפטר מסיבוכים אחרי שנה וחצי, בגיל 64. הוא חסר והגעגוע אליו צף כרגש שבא והולך. לפעמים הוא מבקר אותי בחלומות, זה ממש כיף ומזכיר לי שהאהבה שקיבלתי ממנו נשארה. הוא כאילו עדיין מדריך אותי בדברים גם בלי להיות כאן. זה הטיול השני לזכרו, ולמרות שהנחתי שכמות האנשים תפחת עם השנים - מגיעים הרבה יותר הפעם. בחרנו במסלול קליל עם מעיינות ופרחים, ובסוף נחזור לכאן לפיקניק ויגידו עליו כמה מילים.
7 באוקטובר: "בקיץ האחרון החלטתי ללמוד במכללת ספיר, וב-6 באוקטובר ירדתי עם יבגני, בן הזוג שלי, לדירת השותפים ששכרתי בשדרות, כדי לארגן את החדר. כן, עיתוי מושלם. שאר השותפים היו אמורים להגיע ב-8 באוקטובר. בערב יצאנו לבר בקיבוץ ניר עם, וכשראינו את הגדרות סביב הקיבוץ חשבנו שזו הגזמה. באופק ראינו את מעבר ארז, ואמרנו שבבוקר נבקר שם. הלכנו לישון מאוחר בחדר שלי שבמקרה היה הממ"ד, ובבוקר התעוררנו מהרעש של הבומים ושמענו ברקע קול נשי שהכריז "צבע אדום... טרררט... צבע אדום", ולא ידענו שזו האזעקה בעוטף. יבגני, שלא מפחד מכלום, יצא להסתכל על השמיים, ואם היה אפשר להפריד את המשמעות ממה שראינו, זה היה מראה יפה שהזכיר מופע זיקוקים. שמענו ברקע ירי קליעים, ויבגני, שהיה קרבי, הבין שהרעש ממש קרוב. ראינו בטלגרם את הפרסומים הראשונים על מה שקורה וזה נהיה יותר ויותר מלחיץ. התחלתי להבין שיש מצב שמחבלים יגיעו אליי לבית. הגוף היה בסטרס משוגע והכל כאב. הרגשתי חסרת אונים, רציתי להתנתק, ופשוט הלכתי לישון".
הבריחה משדרות: "ב-11:00 יבגני העיר אותי והראה לי סרטון של כתב מעזה שמשדר מבארי וברקע מחבלים בין הבתים. יבגני אמר שלא באים לחלץ אותנו, והבנתי שאולי אנחנו הולכים למות. בזמן שיבגני תיכנן מאיפה נברח, התעסקתי בספר שהכנתי לאחיינית שלי ליום הולדת. הנחתי עליו ספר כבד של 'נשיונל ג'יאוגרפיק' כדי להדביק את הדפים, וכשדפדפתי בו הזדהיתי עם הצלמים, כאילו שגם אני חווה את האירועים שבחוץ דרך עדשה, וזה עזר לי. הבנו שיש ארבע אופציות: שיגיעו אלינו ויחטפו אותנו; שישרפו אותנו; שצה"ל יגן עלינו או שנברח. בבית לא היה חשמל ואוכל, ודאגנו שהמים ייפסקו. הבנו שאם נברח באוטו בכביש 232 שקרוב לבית, יש לנו סיכוי, כי צה"ל יותר שלט שם מאשר בכביש 34 שהיה מלא במחבלים. ב-14:30 יבגני אמר "יאללה", ואני מתתי מפחד וניסיתי לזוז הכי בשקט שלא יראו אותי. בדרך החוצה מהעיר ראינו רכבים שריססו, גופות, ותאילנדים שעמדו ליד חיילים ולא ידעו מה לעשות. ראינו שיירות אמבולנסים, רכבים צבאיים משוריינים ומובילי טנקים. רק כשעברנו את קריית-גת התחלתי להירגע והודעתי שאני בסדר. מעולם לא שמחתי יותר לראות את הפקקים של ת”א. רק אז התחלתי להרגיש את הפחד והכאב. בימים הראשונים המשכתי לשמוע בראש את היריות, ולא יכולתי לאכול. היריות בראש לאט הפסיקו, והגוף שהיה כמו אבן, השתחרר בעזרת הרבה חיבוקים.
לימודים מרחוק: "בדצמבר עברנו לתל-אביב. כשהתחיל סמסטר א' בספיר, למדנו חצי בזום וחצי במוזיאון תל-אביב. בסמסטר ב' החליטו לחזור ליומיים בשבוע במכללה בשדרות ויומיים בזום. קשה לי לנסוע ללימודים, כי בשדרות יש עדיין בומים ואזעקות והאוטובוס לשם עובר בכל המקומות שראיתי בהם אנשים מתים. אני לא רואה את עצמי חוזרת לגור שם בקרוב.
לא אותה המדינה: "אחרי כל מה שעברתי אני עדיין שוחרת שלום. אני לא מרגישה צורך לכבוש ומאמינה שאנחנו והפלסטינים אותו דבר, עם חוויות חיים שונות. אני לא מאמינה בממשלה ומרגישה שחוטפים לי את המדינה. זאת לא המדינה שהסבים שלי נלחמו עליה או שהמשפחה של אמא שלי עלתה אליה מהודו. זה נהיה מקום קשה ומושחת. למרות ששקלתי לעזוב, חשוב לי להישאר ולהילחם על הבית שלי".
חניון לילה סעדים
ווייז: חניון לילה סעדים
יש: שולחנות פיקניק, מים לשתייה ומעגלי מדורות בחניון הסמוך
בסביבה: אנדרטת יד קנדי, אנדרטת קלידי הפסנתר לזכר ארתור רובינשטיין, דרך הנוף יער עמינדב, שמורת חורבת סעדים, שביל המעיינות, שביל הגיתות ושבילי אופניים
