חוט הלב: אגדות לילדים חכמים // מקס נורדאו } איירה: גינת בסוק } תרגום: עידו בסוק } כרמל } 311 עמ'
מקס נורדאו, מאבות התנועה הציונית, נודע בחיבוריו הפוליטיים ובראשם הנאום 'יהדות השרירים', שנשא בקונגרס הציוני השני ב-1898. בנאום קרא נורדאו ליהודים להבריא ולחזק את גופם כחלק מרכזי בהבראתו וזקיפת קומתו של העם. פחות מוכר הוא ספרו 'אגדות למקסה', שתורגם עתה מחדש לעברית בשם 'חוט הלב'. השבתו למדף של ספר בן יותר ממאה היא בחירה שדורשת הצדקה, ולמען האמת לא קל למצוא כזו אם קוראים את 'חוט הלב' כספר ילדים בלבד. זוהי אסופת משלים ואגדות שאפשר לזהות בהם, בין היתר, את השפעתם של האחים גרים וג'וזף ג'ייקובס הבריטי, אולם בניגוד אליהם נורדאו היה סופר בינוני למדי, שלא הצליח להתעלות לגבהים אסתטיים או ללכוד ולזקק מהות כלל-אנושית או על-זמנית כלשהי. סיפוריו ספוגים בתפיסות דידקטיות ומוסרניות שאפיינו את ספרות הילדים בת זמנו, וסגנונו ארכאי וכבד. בהוצאת כרמל עשו מאמץ להוכיח שהספר מתאים לילדים בני זמננו והוסיפו אחרית דבר שכתבו מרפאה בעיסוק ומטפלת באמנויות, שבה הן מציעות שלל דרכים לתיווך הטקסטים המיושנים לדור הצעיר ומערכי פעילות שמעלים תהייה אם יש הצדקה להוציא ספר שדורש "פיגומים" רבים כל כך כדי שילדים ימצאו בו עניין. גם הניסיון של המתרגם עידו בסוק להציע את "ההיבט הנראה פמיניסטי" בכתיבתו של נורדאו כאחד הנימוקים לרלוונטיות שלו, קלוש למדי. לייחס פמיניזם למי שביקר בחריפות את 'בית הבובות' של איבסן משום שלדעתו גיבורתו "בגדה בתפקידה האימהי", יהיה מתיחה מוגזמת של המושג, והדבר מתבטא בסיפוריו שאמנם מציגים באור חיובי דמויות של ילדות ונשים, אבל רק כשהן מגלות תכונות ודפוסי פעולה נשיים מסורתיים כמו חמלה וטיפול בזולת, הקרבה עצמית ואהבת אם.
ובכל זאת טוב עשו בכרמל שתירגמו מחדש את הספר, שכן הוא מהווה צוהר מעניין לתפיסתו הלאומית של נורדאו; בהשפעת תורות הגזע בנות זמנו שראו בעמים גופים אורגניים בעלי אופי אינהרנטי מובחן, גרס נורדאו שכל ניסיון לאמנציפציה והיטמעות בחברה הסובבת נידון לכישלון לא רק בשל האנטישמיות, אלא גם מפני שהוא מטשטש ומחליש את טבעם של היהודים, וכי רק חיזוק זהותם הקולקטיבית ומימושה המדיני יאפשרו גאולה. תפיסה זו מגולמת בסיפור 'החתולים שסירבו לטרוף עכברים' ובו ניסיון ליצירת חיי שותפות ואחווה בין שני המינים מסתיים בכישלון מדמם ושיבה לדפוס ההתנהגות הטבעי, וכן באמירה החותמת את הסיפור 'מצא מין את מינו', שלפיה "כולנו מאושרים רק עם הדומים לנו". בנוסף הספר שופע אגדות שבהן הגיבור/ה נעקר מביתו הטבעי המלכותי או הקסום ונאלץ לסבול חיי עליבות וקושי בקרב זרים, והמזור היחיד לסבלו נמצא בהכרה בשייכותו למוצאו האמיתי.
בסיפור 'האריה המאולף' מציג נורדאו את ההיטמעות בקרב זרים כבגידה וכחטא של ממש: גור אריות מופרד ממשפחתו וגדל בשבי האדם, אך הוא מסרב להכיר בכך ובטוח כי הוא נמצא בביתו האמיתי. ניסיונותיהם של אמו ואחיו "לעורר בו את קול הדם" (מונח השתייכות אופייני לתיאוריות גזע) נתקלים בהתנגדות מצידו, וכעונש על התכחשותו לטבעו האמיתי הוא מת מוות אכזרי ומשפיל. הבחירה בדמות אריה איננה מקרית, כמובן. במובן הסמלי הוא רומז לעם ישראל, גור אריה יהודה, אך מעבר לכך הכוח והעוצמה הפיזיים של האריה והקריאה לנאמנות לטבע זה, מייצגים את אחד מעמודי התווך של הציונות הנורדאית — הגאולה דרך הכוח הפיזי. כמו בשלל תפיסות לאומיות שרווחו בזמנו, גם נורדאו ראה בחוסנו של הפרט, בעיקר הפרט הגברי, ערובה לחוסנה ולשגשוגה של האומה. הוא קרא ליהודים לשוב להיות "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" ולהידמות לגיבורי ההיסטוריה היהודית ובראשם בר כוכבא, "בו נתגלמה בפעם האחרונה בהיסטוריה העולמית היהדות המחושלת במלחמה, הששה לקראת נשק". העובדה שקנאותו ולוחמנותו של בר כוכבא הביאו למפלה הרסנית עבור עם ישראל, לא הפריעה לנורדאו וגם לא לתנועות הנוער ומאוחר יותר למערכת החינוך בישראל, שהלכו בעקבותיו והפכו את ל"ג בעומר לאחד החגים המרכזיים בתרבות הילדים הישראלית, ואת הכוח הפיזי והלוחמה לא רק לכלי מגן, אלא במובנים רבים גם לחלק מהזהות הציונית. חלק שאת הדהודיו המוקצנים אפשר לשמוע היום במי שששים לקראת נשק, שואפים "לשקם את הכבוד הלאומי" על חשבון החטופות והמפונים, ומאיימים להפוך את ישראל לגוף שאין לו לא שכל ולא לב. רק שרירים. •
את הדהודיו המוקצנים של נורדאו אפשר לשמוע היום במי שששים לקראת נשק, שואפים "לשקם את הכבוד הלאומי" על חשבון החטופות והמפונים
