1.
נניח להתפתלויות של משפטנים ואחרים שמנסים להסביר לנו מה קרה בהאג. הסיפור פשוט: שוב הובסנו. לתבוסה האיומה שהנחיל לנו חמאס ב-7 באוקטובר מצטרפות ההחלטות של בית הדין בהאג, שדורש מאיתנו להפסיק את המערכה ברפיח. לא הצלחנו לשכנע את השופטים שיש לנו את הזכות להגן על עצמנו גם אם נפגעים בלתי מעורבים. אתם שם בהאג רוצים שקט? תפנו לחמאס, ובעיקר לאייתוללות בטהרן שמפעילים את המרצחים האלה, כדי שיחזירו את החטופים שלנו, יפסיקו להטמין מטענים נגד החיילים שלנו ויפסיקו לשגר רקטות לעבר יישובים. זה היה יכול להיות כל כך פשוט.
ישראל נמצאת בסחרחורת של טיווח מצד הקהילה הבינלאומית - עוד הישג שיירשם על שמו של נתניהו, שהפך אותנו מקורבנות לניצודים. הוא לא למד דבר מהשלכות ההתנהגות שלו בעבר, והוא ממשיך בניסיונותיו החצופים להתערב בחיים הפוליטיים באמריקה - כשכעת הוא מתכנן להופיע בקונגרס. מי יפסיק את הטרללת הזו, של אדם אחד שמול כל דבר ביקורת הוא מסתתר מאחורי קואליציה של 64 ח"כים?
2.
בדעת מיעוט לצד השופטת מאוגנדה, אהרן ברק הציע לעמיתיו להתעלם מ"רעשי הרקע", כלומר דעת הקהל העוינת כלפי ישראל, ולהתמקד בהיגיון המשפטי. להעדיף את הרקע ההיסטורי ולהתעלם מההיסטריה.
ואני שאלה: מי יבקש סליחה מהאיש שהביביסטים לא הניחו לו ולרעייתו במשך שנה, ייסרו אותם, ואחדים מהם אף העזו לקרוא לעברו "מדוע הנאצים לא גמרו את העבודה"?
אז נתניהו לא מחה, לא התקשר. עכשיו, כשחרב המעצר מונפת מעל ראשו, הוא מבקש ממנו עזרה.
3.
קבלו עצה: תתעלמו מתאריך היציאה מהממשלה שגנץ הציב באולטימטום שלו. חנוט בחליפה כהה, הוא הודיע שאם נתניהו לא ימלא את דרישותיו הוא יפרק את השותפות הזו ב-8 ביוני - ונתניהו, בתגובה, בתוך שעה, ניער אותו כפי שמנערים אבק מחליפה. ועדיין, גנץ נשאר. חבל רק שאיזנקוט, שהיה יכול להיות מועמד ראוי להנהגה, נשאר עם גנץ.
4.
נפגשתי עם מירי רגב כאשר היא מונתה לתפקיד הצנזורית הראשית, ובתחילת הפגישה היא שאלה אותי מה דעתי על מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. נאלמתי דום. לא הבנתי מה היא מנסה לעשות - להרשים אותי?
במדינה מתוקנת, התחקיר שפירסם רביב דרוקר על רגב היה גורם לסילוקה מכל משרה ציבורית. אבל במקרה שלה, כמו שאמר פוליטיקאי מיומן, החנופה משתלמת. היא עדיין עשויה להגיע הכי רחוק.
עזבו את הדרישה לבדיקה מצד המשטרה והפרקליטות - זו לא תוביל לשום מקום. השינוי יבוא רק אם יתקיימו בחירות, שבהן כל אחד יוכל להראות מה דעתו על רגב ועל החבורה שעוטפת את נתניהו.
5.
אנחנו אבלים על אוריון הרננדס, מישל ניסנבאום וחנן יבלונקה, שגופותיהם חולצו מעזה, ועל כל מי שגופתו מגיעה לקבר ישראל. אין נחמה. ואני חושב: איך נוכל לשמר את האבל, איך נזכור את כולם.
בספרייה שלי מצאתי את ספרו של אנטונין סקאליה, שכיהן כשופט בית המשפט העליון בארה"ב, "בשם החוק". בהקשר לזיכרון השואה, הוא כותב שם דברים שֶׁיָּאים גם לשימור זיכרון המלחמה. "רק על ידי הותרת הזיכרון חי עד כאב נצליח למנוע שזה יקרה שוב. רק באמצעות ההכרה בדבר קיומן של אמות מידה אבסולוטיות ובלתי מתפשרות של התנהגות אנושית, והעברת המסר גם לילדינו". לו יהי.
אתם שם בהאג רוצים שקט? תפנו לחמאס, ובעיקר לאייתוללות בטהרן שמפעילים את המרצחים האלה
