קבלו פריים.
שחקנים טבריינים על הדשא. שרועים, בוכים מאושר, ואז קופצים. ומולם ביציע הילולה. דגלים. ושרים. ו"כחול עולה", ו"ישששש ליגת על". ובמבט מהצד איכשהו ברור לך שלא רק עליית ליגה הם חוגגים. אלא גם את אנחת הרווחה של הכדורגל הישראלי.
כי אם בני-יהודה הייתה יוצאת הנשכרת הגדולה אחרי הביזיון של אום אל-פאחם, אנה אנחנו והכדורגל שלנו באים?
36 מחזורים מפרכים, ליגה, פלייאוף, מלחמה נוראה ברקע, אתה מחכה לרגע הזה. אל מימוש מהות הספורט. אל קרב הכרעה בין קבוצות, שרק הפרש שערים מפריד ביניהן - רק כדי לגלות שאחת המשתתפות, אום אל-פאחם, לא תתייצב למעמד. כלומר תתייצב, אבל בהרכב טלאים מביש, על תקן שטיח אדום לשישייה של בני-יהודה.
עם כל כאב הלב על האוהדים בכתום ועל הפספוס בדמדומי הקריירה של אלירן עטר, עדיף לכולנו ככה. גם לכתומים עדיף לא לחגוג עלייה עם קלון. מגיע להם יותר מזה. מגיעה להם עלייה עם ניצחון אמיתי וערכים. "בשביל השכונה, בשביל הילדים", כמו שזועק שם הכרוז.
טבריה עילית
ואחרי כל זה, הסיפור הוא טבריה.
זו שמהדלת האחורית של הכדורגל שירבבה לתודעה של כולנו את העיר; עיר שבשנים האחרונות שומעים עליה רק בהקשר של ירידת מפלס הכנרת והגאווה. מלחמות פוליטיקה ומקורבים, והתחרדות, ו"חוק טבריה" של דרעי, ועדה קרואה, והזנחה, ופספוס כלכלי.
בימים שלפני הורגש היטב שזה משחק על יותר מכדורגל. כוננות ליגת על הוכרזה בטבריה. לא מתראיינים, לא נושמים, אפילו לא CNN וכאלה כמו ראש הממשלה. המאמן אלירן חודדה אמנם אישר שהתייצב כרגיל לעבודה כמתווך נדל"ן, אבל חוץ מזה, סכר את פיו, כמו שאומרים.
"נעשה הסכם", הסכים להתגמש ערב המשחק, "אם ננצח בשישי, תכתוב לעיתון איזה ציטוט שבא לך ממני. אבל שיהיה נורמטיבי, כן?"
אם אני אכתוב שהוא מקדיש את העלייה לקיסר הרומי טיבריוס קלאודיוס נירון, שעל שמו נקראת העיר, ושהגולים נגד הרצליה באו לו ברשת כמו דגים בכנרת, זה יהיה נורמטיבי? לא יודע, נלך על זה.
"והעיר טבריה שמחה וצהלה", סיכם האוהד מוטי כרסנטי, בן 61, כאילו עבר מגילת אסתר שלמה כדי להעפיל לרגע. זה היה כשהיה בדרך הביתה, צפונה. הוא בדיוק הוריד את האוהד יהב ביקנעם, ובאוטו הסיע עוד שניים, מידן, והבן איתי. "העיר הייתה סגורה היום. עסקים, מסעדות. כל השכנים, הבניין, כולם באו", תיאר.
את כרסנטי פגשתי רגע לפני 7 באוקטובר, בגמר גביע הטוטו נגד מכבי יפו, כשטבריה זכתה בתואר היסטורי. "אף פעם לא ראיתי את הנוער שלנו חוגג ככה", דיווח. הוא גם נכח כשטבריה אחרת, הפועל, עלתה ב-4 ביוני 1988, לפני 36 שנה, לליגה הראשונה, אחרי 1:1 מול יבנה. "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", כרזת ענק תפסה אז חצי יציע.
ועדיין כל אלה, כרסנטי מעיד, מחווירים לעומת ההיסטוריה של עכשיו. במגרש חיבק מכל הבא ליד, מזיעים, זקנים וטף. "אח שלי, אנשים שאני לא מכיר, תינוקות בעגלות", תיאר. וזה אחרי דקות דרמה שבהן בני-יהודה לחצה על הגז בפאחם, וכבר נגעה זמנית בליגת העל. "אח שלי, אנשים בכו, לי התחילו דפיקות בחזה".
ועכשיו, אחרי שהוא מצהיר שיפתח בבית וויסקי, וילגום ממנו כל השישי-שבת, הנה ליגת העל באה. "לא צחוק אח שלי. מכבי ת"א, מכבי חיפה, גאווה", סיכם.
מהאחים דן לחביבאללה
אז, ימי העלייה הקודמת, טבריה ירדה ליגה אחר עונה. וזהו, התפוגגה. שלושה עשורים וחצי הכדורגל הטברייני היה מחוץ לטווח העין. ואיתו מעמד העיר הלך והתערער. תיירות, תשתיות, פוליטיקה. טבריה אחרת, אפורה יותר, נולדה מזו הקודמת.
רק השמות של אז נשארו. כמו כוכבים רחוקים ומנצנצים מעל שמי הכנרת. הכוונה כמובן לאחים אייל ועופר דן. האחרון, שכבש את שער העלייה מול יבנה, גילה בזמן שהוא רטוב משמפניה: כילד חלמתי להבקיע את שער העלייה.
היום אין אגדות כאלה. כלומר יש, אחת, בפוטנציה, בהתהוות. והיב חביבאללה, מהחלוצים המהירים על הדשא, מלך השערים של טבריה, שבשישי כבש אחרי שתי דקות.
לסיפורים מהסוג שלו - חלוץ פלא שכיכב בנוער של מכבי עין מאהל, ושבועיים אחרי תבוסה 11:0 להפועל פ"ת, אי שם ב-2016, נקנה על ידי המלאבסית (סיפור אמיתי!) - יש בדרך כלל הפי אנד. כזה שבא עם עושר ואושר וקונפטי ומה שתרצו.
עכשיו, בכל מקרה, כשיש פה עיר שהעפילה לבמה הראשית של המדינה, יש אוהדים בכחול שרואים פה הזדמנות. "העיר הולכת להיות יותר מפותחת, יש לנו תקוות", אומר האוהד כרסנטי.
המאמן הרגוע בליגה
עוד משהו קטן. יש סרטון מפורסם של אוהד הפועל ת"א, שעומד על הגדר, צועק לשחקנים. "יא אפסים, שנה הבאה ניסע לטבריה בגללכם. מה אני, צ'יקו בן-דוד? מה יש לי לחפש בטבריה".
אז יש לנו עדכון לאוהד: הפועל שלך לא תפגוש את טבריה, היא תראה אותה מלמטה. והגיבור של העיר הוא כבר לא צ'יקו בן-דוד מ"אבא גנוב". במקומו יש את חודדה, המאמן הכי רגוע בליגה. זה שגם ברגעים שבהם נראה היה שטבריה איבדה אוויר וחשק, ידע לשים קבוצה על המגרש. זה שהגיע עם מינוס שבע לפלייאוף, והפך עונה שלמה.
מה, לא נדביק לו עוד ציטוט כביכול בשמו? יאללה. "עם כל הכבוד לצ'יקו, עידן חדש מתחיל. עכשיו אני פה".
