רעול פנים למען רה"מ. בנו של ראש הממשלה משתף סרטון שבו חייל לכאורה רעול פנים מאיים כי בעת משבר אמון בין הדרג הצבאי-ביטחוני לראש הממשלה, חיילים חמושים יעמדו לצד ראש הממשלה. כן, כן: בטלגרם, יקום מקביל שבו אמיתות, חצאי אמיתות ושקרים גמורים מופצים ללא כל פיקוח או סינון, בנו של ראש הממשלה - שעדיין נמצא בגיל מילואים אך לא חויל ונמצא על חשבון משלם המסים הישראלי במיאמי - קורא, או רומז, או מפגין חיבה לדיקטטורה, לשלטון שבו הצבא מממש את רצונו של המנהיג, ללא שום יכולת של מערכות המדינה להתערב. והציבור? לא ממש מופתע. זה כבר הפך הגיוני, כמו יתושים בחמסין. מטרד מן הטבע. נתון בלתי משתנה שצץ בעונתו הקבועה. אלא שזה הכל חוץ מהגיוני, נורמטיבי או מתקבל על הדעת - זה עוד מהלך מטורף בתוך מציאות מטורפת, שאל לנו להסכים לו. גם לא במציאות שבה הלא-נורמלי הוא הנורמלי החדש.
הבן-של, הבנות-של. בזמן שהבן-של משתף סרטונים, יש בנות-של שנמקות בשבי, ועדיין לא שוחררו משם בגלל אבא-של. נעמה לוי, לירי אלבג, אגם ברגר, קרינה אריייב ודניאלה גלבוע תועדו בסרטון חורך לב ונשמה. הפנים המדממות, הפחד בעיניים והיכולת של המחבלים לתכנן תוכניות מהגיהינום ולהתנהל כאילו לנשים הצעירות הללו אין מדינה - כל אלו מבהירים עד כמה המחדל קולוסאלי. עד כמה ההנהגה כשלה במילוי תפקידה הבסיסי. בטח כשאותה הנהגה טרם החזירה אותן הביתה. מי שחושב שזו עדיין לא העת לדרוש מהשלטון לקחת אחריות - שיביט בעיניים של איילת שחר לוי ויוני לוי, שירה ואלי אלבג, אורלי גלבוע, אלברט ואירה ארייב ושלומי ומירב ברגר.
משלמות את המחיר. העובדה שהצעירות האלה עדיין לא כאן, מחובקות ומטופלות על אדמת ישראל, תשנה את צה"ל יותר מכפי שאפשר להבין כרגע. את השלב הראשון כבר רואים בצבא: פחות נשים מוכנות לאייש את תפקיד התצפיתנית. בשלב השני אולי נראה פחות נשים שיסכימו לתפקידים בסיכון גבוה. אולי אפילו פחות לוחמות. צה"ל, שהבין במלחמה הזו את כוחן ונחיצותן של נשים אחרי שנים של מאבק, ייאלץ לרכוש את אמונן בחזרה. המלש"ביות מבינות עכשיו שנשים משלמות במלחמה מחירים נוספים ואיומים, ושהמאבק להצלת גופן ונפשן יהיה על כתפי הוריהן, ואזרחים שאכפת להם.
הציבור יכריע. כבר הבנו ש"ניצחון מוחלט" לא יהיה כאן. גם לא סתם ניצחון. הסיסמאות האלה מתייחסות לאזרחים כאל ילדים חובבי משחקי קופסה שבהם אחד שנשאר עם כל הקופה ביד, ואחר עם מילות ניחומים. מה יגידו ההורים השכולים, התושבים העקורים, משפחות החטופים, הניצולים, השורדים, היתומות והיתומים? מה יגידו העדים לטבח - החל מאזרחים אמיצים, דרך נשות טיפול ועד ארכיאולוגים שמיפו שרידי אדם מתוך האפר? הדבר היחיד שיוכל להירשם כ"ניצחון" הוא התרגום של ההתגייסות האזרחית שאיפשרה למדינה להתמודד עם 7 באוקטובר להפגנות בשטח שדורשות שינוי, ועכשיו. לקריאה אזרחית חוצת מגזרים לעתיד, לאופק, לריפוי. לא נבחרי הציבור יביאו את המחר, גם לא הבן-של וגם לא לוחמים מטורפים ורעולי פנים - אלא הציבור עצמו.
