״לנשכחים ירווח. ולחיים ירפא. אבל לאן נוליך את החרפה?״ (נתן אלתרמן, שמחת עניים)
משעה שש אחרי הצהריים ובמשך כל ערב יום רביעי הוקרן פעם אחר פעם סרטון החטיפה של התצפיתניות. האולפנים סערו, המגישות והמגישים התקשו בתיאור רגשותיהם הקשים. ניתן היה להתרשם שכל המדינה שותפה לכאב ולכעס. כל המדינה?
משפחות החטופים יצאו מיד להפגנת מחאה מול משרד הביטחון בקריה בתל-אביב, מקוות להשתתפות המונים. אבל המונים לא באו. הייתה זו הפגנה עצובה ומדכאת: כ-1,500 נשים וגברים הלומי עצב ודאגה הגיעו לצומת קפלן ודרך בגין, מוקפים מאות שוטרים ומאות אוטובוסים תקועים. הם היו, כאמור, 1,500, לא 150,000 ואפילו לא 15,000.
אנחנו כועסים על העולם התרבותי ששכח את לקחי 7 באוקטובר. ואנחנו כן זוכרים? לו זכרנו, לא היינו סולחים להנהגת המדינה על אחריותה הבלתי-נסלחת לקונספציית "חמאס מאולף" שהמיטה עלינו את האסון. לו זכרנו, לא היינו מאפשרים לנתניהו לשוב צ׳יק-צ׳ק לעסקים כרגיל; הוא לא היה יכול להראות את פניו ברבים. לו היינו זוכרים את לקחי המחדל ההוא, לא היינו משאירים את משפחות החטופים והנרצחים כמעט בודדות במאבקן להשבת יקיריהן. אי-אפשר שלא להיזכר במאות האלפים שיצאו בזעם לרחובות לאחר הודעת נתניהו על פיטורי שר הביטחון גלנט במארס אשתקד. האדמה אז רעדה, המדינה נסגרה. בהפגנות בשבוע שחלף רגב אחד מאדמתה של ארץ הקודש לא רעד. זעם קדוש לא הציף את המדינה. (במוצ”ש מספר המפגינים גדל במקצת, לא גידול דרמטי).
המילה שהשתרשה בשיח פוסט 7 באוקטובר היא "טראומה". המדינה בטראומה, הממשל בטראומה, הצבא בטראומה, האליטות בטראומה ומי שלא בטראומה חשוד מראש בקהות חושים. כך חדלה טראומה להיות אבחון רפואי ונעשתה לצידוק גורף לחוסר מעש אזרחי ולהשלמה עם ה"מצב".
פה ראוי להזכיר כי זו לא הייתה התגובה הראשונה של הציבור הרחב להפתעה האכזרית של מתקפת חמאס. להפך: מי שלא הצטרף בפועל אל הלוחמים התגייס מיד למצבע סיוע שהתארגן תוך יממה יש מאין והיה למפגן כוחה של החברה האזרחית הישראלית הכי המוני, מקיף ומאחד בתולדות המדינה. לא דובר אז על טראומה, דובר על יוזמה. בחלוף הזמן המבצע דעך ברובו. כירסמה בו הפוליטיקה הפנימית והחליש אותו הדחף הכפול לשקוע באין-אונות ולחזור לתענוגות וטרדות של חיי היומיום, האופייני לציבור שבוחר להיות "טראומטי".
נוח קליגר ז"ל, עיתונאי מופלא, חתן פרסי תקשורת רבים, איש חכם ומלא חיים, שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת צעדות המוות. בשיחותינו מעולם לא דיבר על טראומה, לא תיאר את עצמו כניצול שואה פוסט-טראומטי. הוא כתב, הרצה, לחם, התווכח, השפיע והקרין עוצמת חיים עד יומו האחרון. אנחנו מצאנו את תירוץ הטראומה העכשווי כדי להתכנס תחתיו כמו תחת שריון מגן. רק בחלוף הטראומה, אי שם בעתיד, נחליף את הממשלה, נדרוש התפטרות מצמרת הצבא, נקים את ועדת החקירה, נצא בהמונינו לרחובות. עד אז תנו לשקוע בשקט בטראומה. חרפה.
משפחות החטופים מוחות, משפחות שכולות בוכות אך כיכרות ערינו ריקות ברוב ימות השבוע ובתי הקפה שלנו מלאים. יועצים מטעם עצמם אומרים לכולנו, צריך קודם כל להבריא. לא צריך; הישראלים הם לא עם חולה, הישראלים הם עם בריא שבורח מבשורה ברורה: הפוליטיקאים והגנרלים שאחראים למחדלי 7 באוקטובר לא יכולים להמשיך לשאת באחריות לגורל המדינה ותושביה. אסור להניח בידיהם את עתיד המפעל הציוני כולו. זו לא פוליטיקה, זו הצלה; רק כך נשתחרר משיח הטראומה.
המילה שהשתרשה בשיח פוסט 7 באוקטובר היא "טראומה". המדינה בטראומה, הממשל בטראומה, הצבא בטראומה. כך חדלה טראומה להיות אבחון רפואי ונעשתה לצידוק לחוסר מעש אזרחי ולהשלמה עם ה"מצב"
