הבקשה של התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט (במקביל להנהגת חמאס) מתועבת. היא מתעלמת מהחשיבות המוסרית של זהות התוקפן, כמו גם מהתנאים המורכבים שבהם התבצעה המלחמה בעזה ומהשוואתה למלחמות צבאות אחרים. אבל עצוב היה לשמוע עליה גם משום התחושה שאנחנו, הישראלים, לא היינו מספיק מתוחכמים בהתמודדות הזו (כמו בהתמודדות הדומה עם בית הדין הבינלאומי לצדק שבאותה עיר). צודקים - לא חכמים.
תיקון גדול אנחנו צריכים לעשות בעלייה במעלות החוכמה. וראשית חוכמה היא שהאנשים המוכשרים ביותר יאיישו את התפקידים החשובים והרגישים ביותר. אך דומה שאי-החוכמה הזו מקיף ודורש טיפול שורש בחברה הישראלית: במערכת החינוך המדורדרת שלנו; בתרבות הכתב המנוונת שלנו; ביחס הכללי שלנו לחוכמה ולידע. לא מספיק להיות צודק.
עם זאת, חיוני להיות צודק. במשפט שלמה, האם המזויפת מסכימה לביתוּר ילדהּ (שאינו ילדהּ) ואילו האם האמיתית מוותרת בתנאים אלה, ובלבד שילדהּ יחיה. אך כשאנחנו מחילים את משפט שלמה על הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים על ארץ ישראל, ההסכמה של התנועה הציונית לחלוקת הארץ (בשנות ה-30, ב-47', ב-2000, ב-2005 ועוד) היא דווקא העדות להיות הציונות "האם האמיתית". ומדוע? כי "התינוק" כאן אינו הארץ הדוממת כי אם העמים המדממים. הציונות, בנקודות מפתח בהיסטוריה שלה, ניאותה למצוא מוצא צודק שיאפשר את חיי שני העמים בארץ הזו. ואילו הסרבנות הפלסטינית השיטתית היא היא שמצביעה על היות התנועה הלאומית הפלסטינית "אם מזויפת", לא מגוננת. ראו רק באיזה שוויון נפש ביחס להחלטות מנהיגיהם מתקבל ההרג העכשווי בן עשרות האלפים בפלסטינים ברצועת עזה. האשמה מוטחת כלפי ישראל, לא חלילה כלפי מנהיגיהם.
במאמר מעניין מאוד מ-1910, בשם "על שתי הסעיפים", מאפיין אחד העם את ההבדל בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי בכך שהמוסר היהודי מושתת על צדק ואילו המוסר הנוצרי על אהבה. בעוד המוסר הנוצרי מעמיד את הזולת מעל האני ואת הדל והחלש מעל העשיר והחזק, המוסר היהודי תובע נקיטת שוויון וצדק וגם "דל לא תהדר בריבו". בהערה מאלפת טוען אחד העם שכאשר מחילים את שיטת המוסר הנוצרית על עולם היחסים הבינלאומיים, כיוון שהיא שיטה בלתי אפשרית ליישום, כי אף עם לא יכול להקריב את חייו למען עם אחר, מגיעים לציניות, ל"ריאל פוליטיק" ולביסמרקיזם (על שם התנהלותו הא-מוסרית של קנצלר פרוסיה). ואולם לפי התפיסה היהודית, ממשיך אחד העם, "חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכולתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה'פטריוטיסמוס', כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים”.
מלחמתנו בחמאס צודקת מאין כמוה. אך מלבד זאת, עלינו להיות נאמנים לתרבותנו ולהיוותר צודקים, קרי לא לאבד בידיים כל אפשרות עתידית לחלוקת הארץ. כמובן, בגין הסרבנות והרצחנות הפלסטינית, ראוי בהחלט שאפשרות עתידית כזו כבר לא תכיל הרבה יותר מאשר מה שהוקצה לפלסטינים בתוכנית טראמפ (קרי 70 אחוז משטחי יהודה ושומרון); לא תכלול פינוי מתנחלים מקיף, אלא בהסכמה פנים-ישראלית רחבה; תחייב רפורמה מעמיקה בהנהגה הפלסטינית; ותמיד תכלול שליטה יהודית בבקעת הירדן וחופש פעולה צבאי מוחלט בתוככי המדינה הפלסטינית המפורזת.
לפיכך, פעילותו המוצהרת של סמוטריץ' כשר במשרד הביטחון להשתלטות על אדמות המדינה בשטחי סי צריכה להטריד את כולנו, ואינה יכולה להתנהל ללא דיון ציבורי. שיטת סמוטריץ' פוגעת בשימור חוש הצדק הישראלי.
ובעצם, שימור הצדק הישראלי הוא גם מעשה חכם. אין זה חכם להיות לא צודק. עם החש צודק נאבק ביתר דבקות ועוז את מאבקו.
ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות ב"ידיעות אחרונות"
מלחמתנו בחמאס צודקת מאין כמוה, אך עלינו להיות נאמנים לתרבותנו ולהיוותר צודקים: לא לאבד כל אפשרות עתידית לחלוקת הארץ
