המחאה חזרה בגדול, על סטרואידים. הזעקה באה מדם ליבם של רוב המשתתפים, מתוך חרדה אמיתית לעתידה של ישראל. עם זאת, הדרך שבה היא מתנהלת מקוממת במיוחד את המחנה השמרני - לא בשל הדרישה הלגיטימית לצאת לבחירות, אלא בשל ההצגה של עולם בשחור ולבן, של טובים ורעים. היא מתקשה לשכנע ולצרף לשורותיה קבוצות שאינן נמנות עם הסביבה המוכרת, ובמידה רבה חוזרת על השגיאות שליוו את המחאה נגד הרפורמה המשפטית: היא פונה למשוכנעים.
פרופ' אבישי מזרחי מנסה לתת הסבר מדוע המצביעים מהציבור המסורתי ומהפריפריה מצביעים שוב ושוב לנתניהו, למרות שהוא אינו מיטיב עם מצבם. הטפטוף והסבבים לא נפסקו למרות הבטחותיו, והפערים הכלכליים במידה רבה רק החריפו. ההסבר של פרופ' מזרחי נוגע לסנטימנט הזהותי: מאחורי הקלפי השייכות השבטית המסורתית והזהות היהודית קובעים בסופו של דבר למי להצביע. לצערנו, מארגני המחאות לא מפנימים זאת, ולא מבינים שכאשר מנהלים טקס אלטרנטיבי שכולל כיבוי משואות, בדחיפת התקשורת, המחאה מאבדת את תמיכת חלק משמעותי מהחברה. כאשר הבניית המציאות של המחאה נצבעת בשחור ולבן, וכל מי שחושב אחרת לגבי הדרך להשבת החטופים הוא עוכר ישראל - הדיון מפסיק להיות ענייני.
לא מעט מלינים על כך שהציבור הדתי לא משתתף במחאות לשחרור החטופים, ומציגים זאת כביטוי לאדישות של ציבור זה - אולם הציבור הדתי פועל לשם כך באופן אחר, כמו תפילות המוניות. הטענה שלפיה רק באופן מאוד מסוים נכון לדרוש את החזרת החטופים מצביעה שוב על מארגני המחאה כמתכנסים באזור הנוחות. דומה הדבר שהציבור הדתי ידרוש להשתתף בתפילות בבתי הכנסת להחזרת החטופים כדרך הבלעדית לקרוא להשבתם.
למרות כל זאת, צריך לבחון עניינית את הדרישה לצאת לבחירות. ראשית, משום שהממשלה והעומד בראשה מסרבים לקחת אחריות על כישלונותיהם. שנית, משום שהממשלה איבדה את האמון בקרב חלקים רבים של החברה הישראלית, ולא ניתן להילחם במלחמת קיום בלי אמון מלא של העם. לא פחות חמור מכך, הממשלה ניתקה את עצמה מרחשי הלב של החברה בכך שהמשיכה לתת יד להשתמטות החרדים מעול הלחימה - קהות לב שמצביעה כאלף מונים על ניתוק מליבת המהות של ברית הגורל והייעוד שבלעדיהם אין לנו זכות קיום.
זו גם קריאה לציבור הדתי-לאומי, שאמור לחבר בין הגוונים בחברה, לצאת מדלת האמות שלו, דווקא בשל המעורבות שלו בעול המלחמה ותחושת השותפות שלו באחריות על המדינה. במצב הנוכחי אין זה משנה מי צודק - גם אם חלק מגילויי המחאה מקוממים. במבחן של עלות ותועלת, עדיף לצאת לבחירות למרות המלחמה שלא פסקה - מפני שבמצב הפלגני שבו אנו נמצאים יהיה קשה לשאת את עול המלחמה לאורך זמן. הליכה לבחירות תגביר את הסיכויים לממשלת אחדות וממשלת חירום זמנית, מה שייתן ביטוי לרוב החברה המשתוקקת לאחדות, ואולי אף תקום קריאה להצביע אך ורק למפלגות שיתחייבו להקמת ממשלת אחדות. בכך נענה לדרישת הלוחמים והמשפחות השכולות הדורשות אחדות מעל כל במה - ו"ביחד ננצח" לא יהפוך לקלישאה.
צריך לצאת לבחירות - מפני שבמצב הפלגני שבו אנו נמצאים יהיה קשה לשאת את עול המלחמה לאורך זמן
