בשתי הדרכים // דניאלה הודרובה } תרגום: פאר פרידמן } אפרסמון } 246 עמ'
אליצה, גיבורת 'בשתי הדרכים' מאת הסופרת הצ'כית דניאלה הודרובה, יוצאת מדי יום לחכות לאהובה, פאבל סנטנר, שנלקח בטרנספורט, ועדיין אינו יודע שהיא בהיריון. סבה וסבתה, המתחבאים במזווה מפחד הגרמנים, יודעים שהוא לעולם לא ישוב. כך גם שכנה הצעיר של אליצה, דייוויש פסקל, המנסה לשכנע את אליצה לעזוב את סבה וסבתה ולהפסיק לחכות לאהוב המת.
השנים חולפות, אליצה ממשיכה לחכות לפאבל, וסבה וסבתה ממשיכים להזהיר אותה מפני השפעתו הרעה של דייוויש, נער שנסיבות הולדתו מפוקפקות. אולם דבר לא יקטע את סיפור האהבה היפה והנכזב הזה בין היהודייה הנרדפת והנער הפרוטסטנטי, אפילו לא העובדה שאליצה מתה עוד בטרם פגש אותה דייוויש — היא קפצה מחלון דירתה יום לפני הטרנספורט, גם סבה וסבתה מתו, וכך עוד רבים מגיבורי הרומן הזה.
גיבורי הספר המפעים והנפלא הזה הם תושבי בניין מגורים בפראג ותושבי בית הקברות הסמוך. חלקם דיירים בשני המקומות, חלקם מתים וחלקם חיים, חלקם מתים וחיים. בספר הזה, המתים חיים לא פחות מהחיים. לפעמים הם יודעים מי הם וכמה זמן עבר ולפעמים הם נתונים באשליית חיים. גיבורים נוספים הם החפצים שעוברים מיד ליד וגם המקומות שבהם אנשים וחפצים חיים ומתים, ואולי מוטב יותר לומר "מתגלגלים".
דייוויש פסקל הוא מאותם אנשים נדירים שרואים את המתים. הוא "מתפרש בין שני יסודות, בין אדמה ומים, בין הר ותהום", ומבין ש"המתים מוסיפים לחיות את חייהם הרגילים בינינו, חיים מצומצמים להפתיע [...] כאילו התיישב האדם על סחרחרת מוזרה, שממנה שוב לא יוכל לרדת, ובה נגזר עליו להסתובב כסביבון". הוא חושב שאולי יוכל לעזור לנשמות האלה, ובמיוחד לאליצה. הוא רוצה להוציא אותה מן המזווה "לקטוע את תעיית נדודיה" למענו ולמענה, ואפילו חושב להציג את אליצה לאביו ולהינשא לה. אבל היא ממשיכה ללכת כל יום לקראת פאבל סנטנר.
'בשתי הדרכים' נבנה כמו תל, בתוספת של עוד ועוד רבדים. הודרובה פועלת במין ארכיאולוגיה הפוכה: במקום להסיר את השכבות העליונות במטרה להגיע לשכבות הקדומות, היא מתחילה בשכבות הקדומות ומוסיפה עליהן — שכבה ועוד שכבה נערמות על שכבות העבר העמוקות בלי להסתיר אותן. פראג משתחררת מהכיבוש הגרמני ועוברת לידי הסובייטים. "בלתי נסבלות הן שנות החמישים במזווה", כותבת הודרובה, ואז מגיעים ימי האביב של פראג והפלישה הסובייטית. הזמנים מתחלפים, אולם בני אדם הם אותם בני אדם: רודפים ונרדפים, אוהבים ושונאים, חוקרים, מלשינים, פחדנים ואמיצים, רוצחים ונרצחים.
כשסנטנר חוזר הוא מגלה שאהובתו הזדקנה והתכערה, והוא מתכחש לבנו שבבטנה של אליצה, וטוען שמעולם לא היה יותר ממזימה שלה. דייוויש מתייאש מאליצה ומתאהב בנערה מתה אחרת, אבל זו דוחה אותו, או שזה ליבו המושך אותו אל אליצה.
המתרגם פאר פרידמן מסביר בפתח הדבר היפה שנוסף לספר, ש'שתי הדרכים' הן עיקר אמונה פרוטסטנטי שנוגע למטמורפוזה ולגופו של ישוע. הרפורמטורים הצ'כים דרשו שהמאמינים יקבלו בטקס המיסה לא רק את בשרו של ישוע (לחם הקודש), אלא גם את דמו (היין). יש שתי דרכים של גלגול. שתיהן נמצאות בספר, אולם הבולטת שבהן היא הדם.
ובעצם, יש בספר הרבה יותר משתי דרכים. בחלק מהפרקים, בנימין, בנה של אליצה, נולד ומתבגר, בחלקם הוא היריון מתמשך ובחלקם מעולם לא היה יותר מאשליה של נערה. הספר כולו הוא אוסף מטמורפוזות, ובכל זאת, בדרך פלא הדברים שומרים על יציבותם. הודרובה משתמשת בדימויים שבהם אנחנו מקיפים את עצמנו, בשפה ובחיים, ומעניקה להם ממשות. למשל, הגרמני המגיע לסקרמנט של האב פסקל הוא הזאב המצטרף לעדר הכבשים, "הביטו, בא זאב אל המקדש, הוא מבקש את גופו ואת דמו של אדוננו, הוא אוכל את הלחם ושותה את היין", וכך אקט הכניעה של הסקרמנט הנוצרי מתגלגל בטריפת המאמינים, הקורבן, הלוא הוא שה האלוהים, ואולי גם הכומר הוא זאב.
בשונה מהמתואר ב'מטמורפוזות', הקלאסיקה של אובידיוס, אצל הודרובה כל דבר מתהפך ושומר על צורתו, והסופרת מנכיחה בפסקה אחת כמה וכמה רבדים, הממשי — והסימבולי המתהפך לממשי. "שתי מהויות יש ליצור החי במזווה של סבתא דווידוביצ'ובה, ציפור וחולדה, שניים הם הפסקלים".
דיוויש פסקל לכוד עד היום במעבר סלעי שבו נלכד כשהיה במחנה הנוער. והוא גם מי שימשיך לנסות ולחלץ את אליצה מהמזווה, למרות הכל. הרי לא רק המתים, גם החיים לכודים בכישלונות שלהם, במשגים שלהם — וגם בתקוותיהם. •
בשונה מהמתואר ב'מטמורפוזות' לאובידיוס, אצל הודרובה כל דבר מתהפך ושומר על צורתו, והסופרת מנכיחה בפסקה אחת כמה רבדים
