כנראה שאין שום בעיה שמיכה גודמן לא יכול לפתור עם קצת מתק שפתיים ופסיכולוגיה חיובית. האיש ששבה את לב המרכז הפוליטי עם רעיונות כגון "צמצום הסכסוך" (הוא רק שכח את עזה, בקטנה) וגילה את אימת הרשתות החברתיות רק אחרי שחוללו נזק בלתי הפיך, הגה ומצא - במאמר שפורסם כאן בסוך השבוע - ש"הפלונטר האסטרטגי" שבו ישראל נמצאת יכול להשתחרר באמצעות שני צעדים שיגבירו את אמון הציבור במהלכי הממשלה: חקיקת חוק שיקבע מועד לבחירות, וכניסת יש עתיד וישראל ביתנו לממשלה עד ההליכה לקלפיות.
גודמן לפחות מודה שהמהלך, עליו לטענתו מדברים "בחדרים סגורים", סובל מסיכויי היתכנות נמוכים. אבל יש עוד כמה דברים, חמורים הרבה יותר, שמהם הוא סובל: היתממות ביחס למניעים של רוב השחקנים בזירה, התעלמות מהשינויים הטקטוניים שעברה הפוליטיקה בשנים האחרונות (או סתם חוסר הבנה שלהם), חולשה מוסרית זועקת ונטייה לרשום לפציינט אקמול במקום לדבר איתו בגלוי על האבחנה הקשה ועל האופציות שעומדות בפניו.
כהרגלו, גודמן מייצר סימטריה מלאת אמפתיה כלפי שני צדדים לא שווים בכוחם וגם לא באחריותם לְמה שהתחולל בישראל מאז קמה ממשלת "ימין על-מלא" בינואר 2023. הוא מנתח את הלך הרוח בקרב "תומכי הממשלה" ו"מתנגדי הממשלה", למרות שמה שנשבר ב-7 באוקטובר ועוד קודם לכן הרבה יותר עמוק ובסיסי, וכולל ויכוח נוקב על משהו הרבה יותר גדול מ"הממשלה", כאילו שממשלה עם דמויות כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגם עם ליכוד שהתעצב בצלמו של יאיר נתניהו, דומה לכל ממשלה אחרת.
כנראה שלא במקרה, למשל, גודמן לא דורש מראש הממשלה לקבל על עצמו ממשלה, גם אם זמנית, עד לבחירות, שתיפטר לחלוטין מ"הימין הקיצוני", אלא רק את השותפות עם יאיר לפיד ואביגדור ליברמן: הרי גודמן אמור לדעת שאותו "ימין קיצוני" נטוע עמוק בליכוד ואף בביתו של בנימין נתניהו, וממילא אין לו שום אופק בלעדיהם. ובלי אופק, מה אכפת לו אם המדינה על קוצים?
גם הדיבור הכללי והנאיבי-להכעיס שלו על "גבורה פוליטית של המנהיגים" מתבסס על עולם שחדל להתקיים לפחות מאז הומצא רעיון העיוועים של "ממשלת החילופים", שגם שינה את שיטת המשטר כאילו מדובר בהחלפת גרביים, וגם נכשל, כיוון שנתניהו לא מסוגל לקיים הבטחות. אבל גודמן, בשבתו בתור בני גנץ של האינטלקטואלים, משעין את הפתרון למשבר קיומי על קוסמטיקה פוליטית ולא מהמתוחכמות שבהן, כאילו שכללי המשחק הקודמים לא הוחרבו כמו שכונות שלמות בעזה.
לכן יש לדחות על הסף את דברי גודמן, ולא רק מטעמים ריאליסטיים, אלא כי תם הזמן ובמיוחד נגמרה הסבלנות כלפי "פתרונות" שהם לא יותר מקפה ללא קפאין, רק כדי לא לדבר על הפיל האמיתי שבחדר: בישראל מתחולל מאבק שמכריח את הישראלים והישראליות להכריע אם הם יוצאים להילחם על כל מה שנחשב בעבר ליקר וקדוש, לפחות בעיני אבות ואמהות האומה. אף תמרון פוליטי והסכמים חתומים עם אישים שמילתם לא שווה דבר לא יחליפו את ההחלטה הקשה והנוקבת שהאנשים עצמם צריכים לקבל; להפך, להצעה כזאת צריך להגיב כמו לפנייה מסוחר סמים: פשוט אומרים לא.
גודמן, בשבתו בתור בני גנץ של האינטלקטואלים, משעין את הפתרון למשבר קיומי על קוסמטיקה פוליטית, כאילו שכללי המשחק הקודמים לא הוחרבו