מכל הרגעים הקשים, המבחילים והמזעזעים שנחשפו בתוכנית "המקור" בערוץ 13, היה רגע אחד שבו לא הצלחתי לעצור את הדמעות. דווקא רגע קטן ואולי לא הכי משמעותי משלל הטירוף שנחשף. למרות שקשה להתעלות על הציטוטים של עופר מלכה, שנדמה כאילו הוא דמות שנלקחה מסרטי מארוול, או דודו זה-לא-טוב, שכנראה יותר נוירוטי ברשתות החברתיות ממני.
היה את הרגע הזה שבו אבי נאור, מייסד עמותת אור ירוק, התפטר. נאור דיבר בכאב על מותו של בנו בתאונת דרכים, על משימת חייו בנושא זה, על הרצון להביא לירידה דרסטית בקטל בדרכים שנוגע בכולנו. הוא עמד שם מול רביב דרוקר עם עיניים דומעות ואני ישר הצטרפתי. הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, הכאב הזה שבאמת לא אכפת, שיש לו תוכנית ויכולת לעזור, לשפר, לצמצם, להציל חיי אדם באמת, למנוע מאלפי משפחות לאבד אנשים אהובים בתאונות דרכים סתמיות ומחרידות. אבל למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים אולי פחות אכפת.
כנראה אין צורך להשקיע במניעת הקטל בדרכים. המתים אינם מצביעים ובני משפחותיהם לא יודעים לשייך את התאונה למפלגה או לאדם מסוים. כישלון יתום, טפלוני, שלא נדבק לאיש. תאונה היא גזרת גורל, מקרה, פעם ב- מישהו מורשע, בקושי.
גם העונשים בבתי המשפט עלובים, אנשים עם מאות עברות ממשיכים לנהוג ולסכן את כולנו ואפילו אנשיו של השר לביטחון לאומי מוסיפים. רמזור אדום? המלצה. מהירות מופרזת? מותרת. תאונה כשמה כן היא - תאונה. לא קשור לאף אחד. אולי לבורא עולם.
אלעד ארליך, חבר שלנו, איש מדהים, אבא ובעל מופלא, יצא למילואים מוקדם בבוקר ונדרס למוות בצומת הגומא. ד"ר שמרית פרקול פינקל סיימה לעבוד ברחוב בגין בתל-אביב ונדרסה למוות. שלוש בנות יתומות. אורטל לין כהן נהרגה בתאונה בנגב ליד אופקים. בעל, שני ילדים יתומים. דלית יוספוביץ הייתה בכיתה ג' כשנדרסה בשכונה שלנו ונותרה עם פגיעת ראש קשה. הייתי בכיתה ו' כשבאתי לבקר אותה בשיקום. לראות את הילדה השמחה, המקסימה, ששיחקתי איתה בהפסקות על אף פער הגילים, הופכת לנכה, הותיר בי חותם כזה, שעד היום הדבר שהכי מפחיד אותי הוא הכביש.
כביכול אלו "תאונות", אי-אפשר למנוע. אבל השוודים הצליחו להעמיד יעד אפס במספר ההרוגים בדרכים. אפשר כן לעשות מאמץ. עושים את זה בעולם.
