מה משותף ל'נהג מונית', 'ממזרים חסרי כבוד', 'רוקדת בחשיכה', 'לב פראי', 'עץ החיים' ו'ליקוי חמה'? כולן קלאסיקות קולנועיות שהתגלו בפסטיבל קאן, וכולן, בלי יוצא מן הכלל, זכו לקריאות בוז מהמבקרים ומהצופים בהקרנת הבכורה, או במעמד קבלת הפרס בסוף הפסטיבל. אחד מהמקרים הידועים התרחש לפני 30 שנה בדיוק, כשהבמאי הצעיר קוונטין טרנטינו עלה לקבל את פרס 'דקל הזהב' על סרט קטן בשם 'ספרות זולה', ולאור קריאות הבוז מהקהל, שלף לכיוונו אצבע משולשת. די משעשע, בהתחשב בעובדה שהרגע שבו 'ספרות' יצא מסמן תחילת עידן חדש בקולנוע, ולא פחות חשוב, גם את הרגע שבו השם 'טרנטינו' הפך למותג שמעטר מסעדות בראשון-לציון.
אפשר להאשים בהתנהגות הבהמית הזו, שלא מעידה בכלום על איכות הסרטים, את הצרפתים, את המבקרים הסנובים, ובשנים האחרונות לבטח את תרבות הקליקבייט, שמתמכרת לכותרות בנוסח "צפו: קופולה זוכה גם למחיאות כפיים וגם לקריאות בוז". אבל בבסיסה עומד משהו עמוק יותר, וגם עתיק בהרבה מטיקטוק. בסוף, בין שמדובר בפסטיבל הסרטים הגדול בעולם ובין שמדובר בפסטיבל סרטי תנינים בחמת גדר, אין דבר שמפתה מבקר יותר מהניסיון לקבוע לכולם את הטעם. להגיד את השורה את התחתונה: "ראיתי כבר בקאן, חרא סרט". בהקשר הישראלי, זכור המקרה של מבקר מהולל שיצא מהקרנת הבכורה של העיבוד המקסים של נטלי פורטמן ל'סיפור על אהבה וחושך' והכריז ש"אין לי מילה אחת טובה להגיד עליו", תוך שהוא תוהה מי נתן לנטלי מצלמה ומקבע את תדמיתו כפלופ עוד לפני שיצא לאקרנים המסחריים. בדרך כלל, מבקרים נוהגים יותר בנימוס ביצירות חדשות, אבל גם לכותבים העדינים ביותר קשה להשתחרר מכתיבת "תראי אמא, אני בקאן", כולל פרטים על מזג האוויר בתור לוודי אלן החדש, ועל הפאניני שאכלו בכניסה למפגש עם האנקה. המסר, אם לחזור לגן חובה, הוא: "אני ראשון, ואתם לא".
זה לגיטימי ואנושי להתלהב מגילוי יצירת מופת, או לחלופין, לראות סרט מדובר עולה בלהבות. מה שמעצבן הוא שבקריאות בוז (ומנגד, במחיאות כפיים סוערות והתלהבות-יתר) מסתתרת יומרה לקבוע מה האנושות אמורה לחשוב על סרט שצפית בו לפני רבע שעה. אתם אולי בקאן, אבל עם כל הכבוד, אנחנו כאן. עכשיו תנו לנו לראות את הסרט ולגבש עליו דעה.
