למילים יש משמעות ועוצמה: הן יכולות להרוג, אבל שימוש נכון בהן יכול לשנות את ההוויה, את התודעה, ואחר כך לבנות. כך בישראל, רבים מאלו שלפני 7 באוקטובר היו מוכנים לדון בקווים לדמותה של מדינה פלסטינית, מסבירים כעת שאי-אפשר להאמין ל"חלאות המין האנושי" שמהצד השני, וש"אסור לתת פרס לטרור". אלא שזו הבנה שגויה של המציאות: המדינה איננה הפרס לפלסטינים, אלא עבורנו, כדי שנוכל סוף-סוף לחיות בשקט. ונכון, עדיף היה לנו גבול עם שווייץ, והיינו רואים על הגדרות פרות מתרוננות ומשמיעות קול פעמונים שמצלצלים על צווארן, אבל צריך לעבוד עם מה שיש – כי אנחנו לא הולכים לשום מקום, וגם הם לא.
למלחמות יוצאים כדי לשפר עמדות לקראת הסדר מדיני, הלחימה איננה מטרה בפני עצמה. והתוכנית המיטיבה ביותר שיש בנמצא כיום היא זו שמגבש בחודשים האחרונים נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, במטרה להפוך את זירת הדמים שלנו לאי של שקט מסוים. ישראל צריכה להבין שהזמן אוזל: האש הנוראה ברפיח שרפה את שאריות הקרדיט שניתן לנו בעולם, אחרי כל התמונות שמגיעות מעזה בחודשים האחרונים ומציגות רעב, מוות והרס. עבור הממשל האמריקאי, האירוע הזה סיפק הוכחה נוספת לכך שלא היה נכון מבחינתה של ישראל להיכנס לרפיח, ושמהלך צבאי שכזה עלול להוביל לאסון הומניטרי. באוקטובר היינו הקורבן, והעולם בא ללטף לנו את הראש. מאז, בעיני העולם, הפכנו לאנשים הרעים.
התוכנית של ביידן מגובשת ומוכנה לחתימה. הרכבת האחרונה לריאד תצא בקרוב: בקרון אחד תהיה הברית בין ארצות-הברית לסעודיה, ובקרון השני נורמליזציה בין סעודיה לישראל. כדי שזה יקרה, הנשיא האמריקאי יחולל עסקה סיבובית: הפסקת המלחמה, החזרת החטופים, מתווה להקמת מדינה פלסטינית בגדה ובעזה (שתנוהל על ידי רשות פלסטינית מחודשת בסיוע מדינות ערב) על בסיס תוכנית קלינטון והיוזמה הסעודית והסדרה בגבול הצפון. זו יכולה להיות שעתו הגדולה של נתניהו, שבזכותה הוא ישכתב את המורשת שלו וייכנס להיסטוריה לא כמנהיג הגרוע ביותר שהיה לישראל - אלא כמי שראה רחוק לעבר האופק המדיני.
בבית הלבן כבר התייאשו מנתניהו, אבל בכל זאת נותנים לו הזדמנות אחרונה. הם יודעים כי בהרכב הממשלה הנוכחי הוא לא יכול לבצע שלום של אמיצים, אבל הוא בהחלט יכול – אם ירצה – להקים ממשלת אחדות לשלום, ולהשאיר את הקיצוניים והמשיחיים להשתעשע בהזיות מגלומניות שרק הביאו עד כה חורבן על ראשנו. סוס ההיסטוריה דוהר במהירות: התוכנית של ביידן הגיעה לגיבושה הסופי, ושעת חסד כזו לא תגיע בעתיד הקרוב שוב. זה עכשיו או לעולם לא.
דווקא מתוך ענני השחור והכאוס יכולה לעלות השמש, אם רק נבחר במילים הנכונות: אנחנו לא מעניקים להם פרס בדמות מדינה, אלא לעצמנו. אנחנו מחזירים לעצמנו את הזכות הבסיסית לשקט ולאושר וחוזרים למשפחת העמים – כי אם להם לא תהיה תקווה, גם לנו לא תהיה.
