נעמי שמר? ברצינות? ה-נעמי שמר? "ירושלים של זהב", "שנינו יחד תחת מטרייה אחת", "חורשת האקליפטוס"? "בהיאחזות הנחל בסיני"? לנעמי הזאת הכוונה?
תפסיקו, באמת. כי אנחנו הפסקנו. אנחנו – אני, ורוב בני דורי שצמחו להיות הישראלים החדשים של שנות ה-90 – התרגלנו לראות בנעמי שמר סוג של ייצוג אנכרוניסטי, שריד לעולם שחדל להיות רלוונטי. הכוהנת הגדולה של שירי ישראל היפה, ישראל הפצועה ומלקקת פצעים וישראל המטופשת של שירי הלהקות הצבאיות בשיאן. המשוררת הלאומית, סו קולד.
ובכן, מה לנו ולה. היא הייתה בעיקר מיושנת בעינינו.
אנחנו היינו, מבחינתנו, לא רק הדור שלא רצה לדעת – ואם השמיעו לו, גם לא לשמוע – אלא הדור שבנה עולם חדש שבירתו רמת החייל, או, אם להיות ספציפיים, מועדון רוקסן; אנחנו הדור שעשה אהבה עם נירוונה, פרל ג'אם ורד הוט צ'ילי פפרז והוליד את מופע הארנבות ואת איפה הילד. אנחנו הדור שהפך את "בשמלה אדומה" (דווקא של יאיר רוזנבלום) לשתי צמות רק כדי למשוך בכל הכוח בשתיהן. מה לנו ולנעמי שמר?
לא התחברנו – ובמקרה שלי, התנתקנו בכוח – מכל השמאלץ הלאומי ששמר השיקה בשנות ה-80 ושעבד טוב כל כך עבור דור הורינו ולילות שבת עם "סיבה למסיבה". שירים כמו "אנשים טובים" ו"על כל אלה" היו כל מה שהיה, מבחינתנו, דודתי, חמאתי, שמאלצי ומיותר בעולם. ישראלי במובן הקרתני והלא-מחובר של המילה.
גרוע מזה: נעמי שמר הפכה מזוהה עם הימין, תמכה פומבית בגוש אמונים, ו"אל נא תעקור נטוע" שלה נשלף כמעט מיד מהקונטקסט שבו נכתב (במקור כשיר עידוד לאחותה שהתאלמנה) והפך להמנון נגד פינוי חבל ימית.
נו, באמת. על מה היא מייללת שם? מה יש לה מארץ ישראל השלמה? כי אנחנו כבר התקדמנו כל כך הלאה משם. היו לנו אם-טי-וי, ואז רבין, ואז אוסלו, ושלום חם על האש, ונעמי שמר הייתה רלוונטית לנו כפלסטר דאשתקד – הפלסטר שהדביקו הורינו על טראומות ההתשה ויום כיפור ולבנון, ואנחנו אפילו לא היינו צריכים להסיר: היה לנו כבר העור החדש שגדל מעליו.
במשך שנים – כל השנים שבין "בתשרי נתן הדקל" ("שניים-עשר ירחים"), שאהבתי כל כך בגיל הגן, ועד "על כל אלה", ששנאתי כל כך בגיל שבו האמנתי שאני כבר עומד על דעתי – לא הרגשתי שום צורך להיות בקשר נוסף עם שמר או עם תוצרתה. הייתי מנוכר. אני מניח שרק אחרי רצח רבין, בשלב שבו נכנסתי, יחד עם בני דורי, לתוככי המעגל המרושע של הישראליות, של סכסוך דמים שאין לו סוף, של להט ואיבה פנימיים המתדלקים את עצמם מחדש בכל תקופה, של איזה דטרמיניזם טרגי שמלווה את המקום הזה מיומו הראשון - רק אז קלטתי את הרלוונטיות המתמשכת של שמר ואת חסרונה העצום בנוף היצירה כאן כיום.
אני מניח שרק כאשר המצב הישראלי הממשי הופך לחלק מעצב ומשמעותי בחייך, מתחילים שיריה הגדולים של שמר – הנוגים, היפהפיים, הלוכדים איזו ישראליות שורשית בשלמותה – להפוך נחוצים ומוערכים. רק אז מתבררת הרלוונטיות התמידית שלה, בוודאי מול אובדן הרלוונטיות הגמור של כל מה שחשבנו בשנות ה-90 לחיינו הישראליים החדשים, הגלובליים, החופשיים, שוחרי השלום.
אולי זה צריך להעציב אותי: שמר ניצחה. האתוס הלאומי – וגם המלחמתי – ניצח. גוש אמונים בוודאי ניצח. אבל אני לא מוכרח לחשוב על זה ככה. אני יכול פשוט להקשיב לשירים כמו "העיר הלבנה" או "בשדות בית לחם" ולהתפעל מיופיים, משלמותם ומהארץ הראויה, המופלאה, שנשקפת בעדם. היא עדיין כאן, הארץ ההיא. וגם הרלוונטיות של שמר עדייין כאן. עושה רושם שלתמיד.
אולי זה צריך להעציב אותי: האתוס הלאומי ניצח. גוש אמונים בוודאי ניצח. אבל אני לא מוכרח לחשוב על זה ככה. אני יכול פשוט להקשיב לשירים ולהתפעל מיופיים
