יש אנשים רבים שהלכו לעולמם, ואין לדעת מה היו אומרים על 7 באוקטובר. נעמי שמר אינה אחת מהם: היא חזתה את הטבח בדיוק מצמרר עוד ב-2001. "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל", ציטטה את בעלה מרדכי הורוביץ בראיון שהעניקה למגזין "את", "ואם אי פעם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
כמה קיללו אותה על התחזית הזו, כמה גזענות טפלו עליה.
שנים רבות קודם העזה לכפור בעיקר האמונה החדש של השמאל הישראלי – שתי המדינות. "התנועה הציונית באה לבנות חיים חדשים, והתנועה הפלסטינית באה לסכל זאת בכל מחיר. זוהי מטרה נאצית מובהקת", אמרה. היא דגלה בהתיישבות וסלדה מנסיגות ועשתה זאת בכישרון שאין כמותו. כשמתנחלים התייצבו בתחנת הרכבת של סבסטיה בדרכם להקים את תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון, היא התייצבה בראש השיירה עם המנון:
"בדרך לכאן/ פגשתי איש מאוד מוזר/ שהלך כמו סהרורי/ ממלמל לעצמו בשקט ואומר:/ על משכבי בלילות אני שומע/ קול פעמון גדול מצלצל/ ארץ ישראל שייכת לעם ישראל/ ואז, מיושנת ללא תקנה/ וסנטימנטלית ללא רחם/ אמרתי:/ אנשים מוזרים - לו יהי חלקי עימכם".
"נעמי שמר היא האבידה הגדולה ביותר של ארץ ישראל השפויה לחזית הסירוב הלוינגרית", כתב אז בעל טור מוביל בעיתון "דבר". "בכישרונה ובחנה המיוחד היא מסוגלת להשפיע על ישראלים צעירים יותר מכל הגיגני העיתונים. נעמי שמר עשתה לגוש (אמונים) מה שעשה אורי זוהר לישיבות החרדיות... היא גרמה להם להיראות מתקבלים על הדעת בעיני אנשים כמוכם וכמוני".
והנה על קצה המזלג תורת הוויכוח של המחנה: אנחנו שפויים – הם משוגעים. הם יצאו מדעתם – אנחנו נחליט אם הם כאלה בעיני "אנשים כמוני".
שמר שילמה על כך מחיר כבד, משתק. כנהוג במקומותינו, במקום להתווכח עם הטיעון, קיללו את הטוען. למחנה הנגדי לא היו אף פעם יותר מדי חיילים, אבל הוא תמיד נהנה מהיכולת לשתק את יריבו בטילים מדויקים. דן מירון עלב בה שהיא כותבת בשירות "מגמות הפוליטיקה המשיחית". אריאל הירשפלד האשים שהיא בישרה את הסיאוב במדינה. "אחרי מלחמת ששת הימים הורידו אותי בדרגה ממשוררת לפזמונאית", התלוננה לימים. הרע מכל עוד היה לפניה.
יוסי הדסי היה לוחם הנדסה קרבית, שב-1989, אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ירה במחבל שניסה לחטוף את נשקו. עדויות שקר שנטפלו עליו – והובילו לסיקור נרחב בישראל ולחקירת מצ"ח – טענו שהוא ירה למוות בערבי, סתם כך. שנה אחר כך, כשלא יכול היה לשאת את האשמות השווא, התאבד. נעמי שמר כתבה: "לא רק יוסי הדסי התאבד/ מדינה שלמה מתאבדת/ מדינה שלמה עומדת על נפשה/ שעה שחוקריה, שוטריה ומשורריה/ משגעים אותה ומשכנעים אותה/ שהיא זאב טורף, גוליית ומפלצת".
זה היה השיר היחיד של שמר שאיש לא הסכים לפרסם. המשוררת הדגולה, כלת פרס ישראל, אלופת הארץ בתמלוגים עד היום, נאלצה לפרסמו כמודעה בתשלום. ככה ייעשה לקיבוצניקית שהעזה לעבור צד.
אחרי עקירת ימית התבצרה בשתיקה כמעט מוחלטת בנושאים פוליטיים שנמשכה כמעט עד יום מותה. בתה סיפרה לאחרונה בראיון לטל שלו בערוץ הכנסת שלא כאבה לה הביקורת על עמדותיה, אלא הביטול של יצירתה. אם אדם כה אמיץ כמותה השתתק, מה יגידו האמיצים פחות, אלה שמתחבאים עד היום בתרבות, בהייטק, במשרדי עורכי דין, באולפני החדשות? נעמי שמר יש רק אחת, אבל כאלה שחוששים מגורלה של נעמי שמר, יש הרבה.
היא עוד הפציעה עם "אני גיטרה" המפעים שהלחינה לבני אמדורסקי באחרית ימיו, ועם "הו רב חובל" הבלתי נשכח אחרי רצח רבין, וגם שרה על הכנרת שסוערת בטורקיז ועל יחזקאל בן בוזי שיושב לו בג'קוזי. אבל מכל דבר שנוגע בפוליטיקה, ברחה כמו מאש. אפילו את "אל נא תעקור נטוע", שבוודאות היה ספוג בימי המאבק בעקירת ימית, ייחסה רק לאבל בסביבתה הקרובה.
היה לה שיר אחד בתקופה הזו, אחד משיריה הגדולים, יותר מ"לו יהי". אולי אפילו מתעלה לרמה של "ירושלים של זהב".
כמה חבל שהוא מעולם לא נכתב.
איש לא הסכים לפרסם את השיר שכתבה על החייל שהתאבד. המשוררת הדגולה, כלת פרס ישראל, אלופת הארץ בתמלוגים, נאלצה לפרסמו כמודעה בתשלום. ככה ייעשה לקיבוצניקית שהעזה לעבור צד
