חזרתי מחו"ל, ואני שומעת ברדיו את השיר "אני גיטרה". נשימתי נעצרה. הייתי בהלם. חשבתי שזה בטח שיר מתורגם. אין דברים כאלה. עד היום, כשאני שומעת את השיר הזה, חוזרות אותן התרגשות והתפעלות עם שמץ של קנאה שלא אני זכיתי לשיר הזה. היופי הזה של המנגינה, הקסם של המילים. קסם במובן של מעשה קסמים.
"מה שנוגע לבנות/ יש הסכמים/ יש הבנות" - הלוא זאת צריכה להיות הסיסמה של MeToo.
ואז מגיע הדימוי של הגיטרה ותיבת התהודה, והלוא הזמר עצמו הוא תיבת תהודה: "אני גיטרה/ הייתי פעם עץ אולי/ ובתיבת התהודה/ אני זוכר את כל מי שניגן עליי/ ואני אומר/ תודה".
ובא לי לצעוק בקול רם: נעמי, תודה.
