לפני שלושה ימים, ב-27 במאי, חל יום הולדתו ה-21 של סמ"ר עידו אפל. אפל, לוחם גדוד 50 בחטיבת הנח"ל, לא חגג את יום הולדתו בעוד טיול ג'יפים עם חבריו הקרובים, לצד הפנקייקים ועוגיות השוקולד שנהג להכין. הוא היה עמוק בתוך רפיח, עסוק בלחימה לצד חבריו לגדוד. בני משפחתו האוהבים הקדישו לו בתחנת הרדיו גלגלצ את השיר שכל כך אפיין אותו, "ילד של אבא", של הזמר מוקי. "הצלחנו לדאוג שהוא יקשיב להקדשה", סיפרה אתמול אחותו, אביה. "הוא כתב לנו 'המון תודה ולילה טוב' ושהוא מעריך את זה. זו הייתה השיחה האחרונה. 24 שעות אחר כך גילינו שהוא נפל".
הייתה זו הפעם השלישית מאז פרוץ המלחמה שהמודיעים הגיעו למושב צופר שבערבה, המושב הקטן שמונה כ-400 איש בלבד ושעד המלחמה כלל לא הייתה חלקה צבאית בבית העלמין הקטן שבו. אבל המכות נחתו בזו אחר זו: סמ"ר גלי שקותאי (21) ז"ל, לוחם סיירת נח"ל נפל בקרבות 7 באוקטובר. חודשיים וחצי לאחר מכן, בדצמבר, נפל ברצועת עזה חברו הטוב סמ"ר רואי אליאס (21) ז"ל, לוחם בחיל ההנדסה הקרבית. סמ"ר אפל, חברם הקרוב של השניים, הוא הנופל השלישי מאותה שכבה – שכבה בת תשעה תלמידים בלבד. אתמול, להלווייתו של אפל, שיחרר צה"ל מיחידותיהם את כל חברי השכבה שנותרו.
התמונות שנותרו, קורעות את הלב. הנה גלי, עידו ורואי יושבים זה מעל זה בגן הילדים. והנה הם כבר גברים צעירים – גלי במדים, עידו הג'ינג'י, ורואי חבוק בין שניהם. עכשיו שלושתם קבורים זה לצד זה.
"הוא היה ילד טכני בטירוף, יצירתי ומוכשר", סיפרה אתמול בכאב אביה, אחותו הבכורה של אפל. "הוא אהב להרים תפאורות. אנחנו ילדי ערבה, ילדי מדבר, אוהבים לשמוח ולרקוד. היו לו ידי זהב. כל דבר שנגע בו היה יוצא נהדר. הוא אהב לשפץ דברים. הוא חלם להקים מוסך בארה"ב לרכבי אספנות. מעבר לזה, הוא היה איש שיחה סוחף, תמיד הנהיג אחריו אנשים, וסביבו תמיד היו אנשים איכותיים. הייתה לו כריזמה שקטה. הוא לא שיתף יותר מדי על המלחמה, רק סיפר שעוברים מאיתור לאיתור, שהחברה טובה, שהוא אוהב את האנשים. הוא הפך להיות קשר בחפ"ק מ"פ. עד אז היה קלע. והוא אהב את ההתקדמות בתפקיד. זו הייתה יוזמה שלו. הוא תמיד היה אופטימי ועם חיוך על הפנים, 'אמא, אל תדאגי' כזה".
תת-אלוף (מיל') אילן הררי נשא דברים בהלווייתו של אפל אתמול: "עידו, היית לוחם מבצעי ומצוין, בעל מוטיבציה, חייל חכם וחדור מטרה. אין משימה שלא הצלחת לבצע ברמה הכי גבוהה שיש", אמר. "זכיתי להכיר אותך בעזה, בין הערכת מצב אחת לשנייה. התרשמתי מהאופי השמח והאופטימי שבו אתה לוקח את החיים ביום-יום, כל זאת ללא קשר לאורך הסבב הנוכחי. כמפקד לוחם שנמצא 31 שנים בצבא, הצלחת להיות קרן אור גם עבורי ולפוגג את כל המחשבות של שביזות, רק בזכות ההבנה שקיימים אנשים כמוך, אלה שרואים את הטוב".
אפל הותיר אחריו הורים, יגאל והדס, חמש אחיות, וחברה שמשרתת בגדוד ברדלס. "עידו היה נער ואחר כך בחור אהוב כל כך, עם לב ענק. הוא ידע להצחיק את חבריו עם ההומור הייחודי שהיה רק לו. החברים שלו חיכו תמיד לבואו כדי לשמוע את הסיפורים שלו, שהיו בהם תמיד צחוק מתגלגל ואהבת החיים", נכתב בהספד שכתבו חברי מושב צופר ושהוקרא בהלווייתו אתמול. "בשנות ילדותו אהב עידו רכבי באגי וכל כלי שיש בו גלגלים מסתובבים, וכבר בגיל שמונה רכב על אופנוע משלו בשבילי המדבר. חבריו הטובים מספרים על אהבתו למדבר, על לילות של שינה תחת כיפת השמיים, על נסיעות אין-סופיות בג'פאס (רכב שטח) כשכולם לצידו. בכל שבוע כשעידו חזר הביתה, הוא פתח מפות ותיכנן את הטיולים שלהם, וכשמישהו היה נתקע באמצע הדרך או זקוק לעזרה הם ידעו שעידו הוא עבורם – 'יחידת החילוץ'.
במשפחה של עידו הם קראו לו 'הבורג'. הוא ידע לחבר ולהחזיק את הכל. את כולם. ביחד עם אבא שלו הוא בילה במוסך אין-ספור שעות, כדי להושיט יד, כדי לעזור, וכדי ללמוד את מלאכת הרכבים. ידיו היו תמיד שחורות מגריז, וריח של דלק נדף מבגדיו. המוסך של אבא שלו היה עבורו בית שני – כדי לגדול בו, וכדי לפרק ולהרכיב מחדש את כל מה שמתקלקל.
כשסיים עידו את לימודיו בתיכון, הוא התנדב לשנת שירות בצפון רמת הגולן - במסגרת ‘השומר החדש’, שם עבד עם ילדים ונוער ולימד אותם את אהבת המולדת.
עידו, ילד המדבר הגיבור שלנו, נהרג אתמול בעזה בפעילות מבצעית. המדבר זועק את מותך ואת חסרונך. הבית שלך ושלנו, מוכה השכול, מסרב להאמין. מסרב לקבל. החברים שלך, שרק לפני זמן קצר איבדו את גלי ורואי מסרבים להאמין, ואינם מסוגלים לשאת את גודל הכאב והאובדן.
עידו, ילד יקר ואהוב שלנו, היום אתה מצטרף אל האחים שלך. האחים שבלב. חבק אותם בשמנו. אנחנו כאן נתפלל לדעת איך להמשיך את הדרך שלך. את הדרך של טוהר הלב. ואהבת האדם".
