לאחר מבצע עופרת יצוקה, ניצת שוב הפולמוס הקבוע על תוקפו של המושג "טוהר הנשק" - סביב מאמר מוקדם יותר של אסא כשר ועמוס ידלין, שבו נטען כי במציאות הקיימת מלחמה צודקת משמעה שבמצבים מסוימים ביטחונם של חיילים ישראלים קודם לביטחונם של אזרחי הצד השני. המאמר פורסם כשנתיים לפני סבבי הלחימה בעזה, כפרשנות עדכנית לתיאורית "המלחמה הצודקת" - הבסיס המשפטי-פילוסופי של דיני המלחמה - ועורר התנגדות, כולל מצד מייקל וולצר, מחשובי המנסחים של התיאוריה. דיון זה צפוי שיתחדש עכשיו, לאחר המפלצתיות של 7 באוקטובר. השאלה תהיה כמה תקפה עדיין הבחנת היסוד בין לוחמים ללא-לוחמים, או בלתי מעורבים. האם סעיף "טוהר הנשק" כלשונו ב"רוח צה"ל" עדיין תופס?
כמה לא-לוחמים היו בהמון ששטף את יישובי העוטף - רצח, בזז, חטף ושרף? היש הבדל בינם לבין לוחמי הנוח'בה? "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים", קובע המסמך - אך מה עם אלה שאינם "לוחמים", אבל רוצחים, אונסים וחוטפים? חסרה לנו כאן קטגוריה שלמה: פשעי מלחמה של אזרחים, "לא-לוחמים מעורבים". קטגוריה זו אינה חלק מדיני המלחמה ותיאוריית המלחמה הצודקת, פשוט משום שהיא בתחום חלותם של החוק האזרחי והחקיקה למניעת טרור. ואלה, משמעותם הבאה לדין ודיון משפטי, לא פעולה צבאית. במדינת חוק מותר להרוג מחבל שפותח באש, אבל לא את מי שהסיע אותו.
הדיון כולו נע בזהירות על קרקע שמכל עבריה מדרונות חלקלקים. חכמינו עמדו על כך דורות רבים לפני כן. מצד אחד, "הקם להורגך השכם להורגו", שבתמהיל נתון של בורות וקנאות, מועד להתגלגל להיתר גורף להרוג ולהשמיד כל דבר שיוגדר כאיום, מבחוץ או מבפנים. ומן העבר השני, אזהרת חכמינו מפני המדרון החלקלק של "המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים", שנועדה לסמן גבול לאיפוק ושיקול הדעת - ולדעת רבים גם לאשליית הכסף הקטארי.
ציוויים של מוסר לחימה חיוניים לצבא של מדינת חוק דמוקרטית, אבל תקפותם חייבת להיבחן בשדה הקרב. במה שקורה לאנשים שעבורם הדילמות הללו הן מציאות חסרת רחמים, יום ולילה, שבועות וחודשים. ויש שני דברים שבמשולב קובעים עד כמה אפשרי בכלל לעמוד בהם, במציאות כזו: המשמעת המבצעית ומשך המלחמה.
היה מי שהגדיר את צה"ל של לפני 7 באוקטובר כצבא של לייקים, שספג לתוכו את אווירת סביבתו האזרחית וניסה להידמות לה. וייתכן, אכן, שזה מסביר חלק מהכשל. אבל דור המפקדים והלוחמים שצמח בשמונת החודשים בעזה איננו כזה: זה דור נחוש שלמד על בשרו בדם ואש, מהן מוכנות ומשמעת מבצעית, ולשנים קדימה. הבעיה היא במרכיב השני, משך הלחימה. היכולת לדבוק בעקרונות טוהר הנשק עומדת ביחס הפוך למשך הלחימה - ככל שזו נמשכת זמן ארוך יותר, ככל שעוד ועוד לוחמים נהרגים ונפצעים לידך, הולכת ומתכהה הרגישות לחיי אדם והולך ומצטבר הדחף לנקמה חסרת הבחנה. זה בלתי נמנע עבור חלק גדול מלוחמים. חישוקי הסלקטיביות בצבא מתרופפים. במלחמת העולם היו אלו הירושימה ונגסקי. בווייטנאם - הפצצות השטיח. זה הטיעון הישן של הרג המעטים, כמהלך להצלת חייהם של הרבים. מכאן גם צומח מבחן "הכורח הצבאי", שבבסיס תיאוריית המלחמה הצודקת - שבסופו של יום מתגלגל תמיד לוויכוח היסטורי על עובדות.
האם שמונה חודשים מאז 7 באוקטובר, עומד עדיין צה"ל בעקרון טוהר הנשק? כצבא - למרות ההרס, הטעויות, ואלפי העזתים ההרוגים - התשובה היא, כן, ככל יכולתו. הרבה יותר טוב מאחרים, ובנסיבות קרב ששום צבא בעולם לא התנסה בשכמותן. אבל כפרטים? קשה לומר. ככל הנראה פחות. אלא שזה אזור הפקר שלא מופה עדיין. עם אויב וחטופים, ומשקעי האימים של הטבח. על דור המפקדים הטרי יהיה לכתוב את "רוח צה"ל", שלו - ולהנחילו מחדש. גם זה על כתפיהם.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים ומנכ''ל רפאל
האם צה"ל עומד עדיין בעקרון טוהר הנשק? כצבא - למרות ההרס, הטעויות, ואלפי העזתים ההרוגים - התשובה היא כן. אבל כפרטים? קשה לומר