במשך קרוב לארבעה עשורים היה דן תורן הרבה יותר מכותב, מלחין, מבצע ומפיק: הוא היה צומת מרכזי של הרוק הישראלי, דמות רבת פנים ועתירת רבדים שניקזה אליה את כל הכישרון והאנרגיה שנאגרו בסצנה בשנות ה-80, התפוצצו ברעש בשנות ה-90 ואז נאבקו על הרלוונטיות במאה ה-21.
היתרון העצום של תורן בכל הזמנים האלו, כלומר מלבד השירים הרבים והיפים שכתב לעצמו ולאחרים, הייתה היכולת להוציא את המקסימום מכל סיטואציה והתפתחות. כאיש מקצוע וכאמן הוא הבין לעומק את השורה הנפלאה שכתב מאיר גולדברג ב"יחסי הציבור של המוות", מהשירים שמפארים את הרפרטואר העשיר של תורן: "החיים הם כמה רגעים / ממתקים / חטאים בתפזורת / והמוות / ארוך ונעים".
לתורן היו הרבה רגעים, ממתקים ומן הסתם גם חטאים בתפזורת; כולם משובצים כמו אבנים טובות לאורך ולרוחב. במיינסטרים ובאינדי, בקולו שלו ובקולם של אחרים, בשיתופי פעולה או בפרויקטים אישיים וכמעט מחתרתיים. תורן, שאת החשיפה במיינסטרים הרוויח בזכות שירי סולו כמו “לבן על לבן” (שכתב יוסף אל-דרור) ו”שוב השקר הזה”, היה מסוגל להלחין את העברית הבלתי אפשרית של ז'בוטינסקי ב"שיר מבריח מכס" לכדי סרנדה מקסימה עם אפרת בן צור וגם לכתוב את הפופ האולטימטיבי של "קולנוע" עבור שרון ליפשיץ, לרגש עד דמעות כל אדם שפוי ב"בך לא נוגע" ששרה יהודית רביץ ולהיות סרקסטי, זועם וחרמן כמו ב"בת כמה שרון סטון", שמהדהד בדרכו המתוחכמת את חוסר התוחלת של שנות רצועת הביטחון בלבנון. "לשר הביטחון יש סיוט כל לילה", כתב שם תורן, "הוא לא יודע איך או מה / אבל תמיד מתחילה מלחמה". שרון סטון כבר בת 66, והסיוט הוא לא רק מלחמה שמתחילה אלא כזאת שלא נגמרת.
אולי מפני שלא באמת אהב את התקופה הקצרה שבה נחשב לכוכב, בעקבות הסרט "בחינת בגרות", תורן לא ממש נבהל משני דברים שנוטים לאיים על אמנים: כתיבה פוליטית וחלוקת קרדיט. לא צריך לומר שהוא היה נטול אגו - אין חיה כזאת באמנויות הבמה, ותורן לא היה שונה - אבל קשה לדמיין את מסע הכיבוש של ברי סחרוף, מהשוליה של רמי פורטיס לקונצנזוס לאומי - בלי תורן, שידע לפצח ולפתח את המחשבות של סחרוף בתקופה מורכבת וסוערת בחייו, וגם לעטוף באלגנטיות טקסטים קודרים כמו "הולך איתך תמיד", שהשתמש בסיפורו של שמשון הגיבור כדי לדבר על הלם קרב ופוסט-טראומה. זה קרה באמצע הניינטיז, כמה שנים טובות לפני ש"היהודים באים" רכבה על התנ״ך או שעידן עמדי ביטא עבור ההמונים את אותו כאב של לוחמים.
קולו של תורן, לא "זמר" אבל בעל גוון שהיה נעים כדי לקריין פרסומות ומחוספס כדי לתת בראש ב"איך שאני אהבתי", היה גם קולה של תל-אביב שהייתה ואיננה, בין רחוב שינקין, הפרילנד והחומוס בר. הוא לימד אותנו "להסתובב ברחובות עירך, כאילו זאת עיר זרה" ב"חוץ לארץ" הרומנטיקני של להקת בלאגן וגם לעג לחשיבות העצמית של הסצנה ב"רוק הזבובים". כמו מעמדו של הרוק הישראלי, גם מעמדה של תל-אביב השתנה ואפילו תורן עבר לגור בחולון. אבל עד להופעתם של יהלי סובול, שלומי שבן ורונה קינן, הוא היה מסמלי התופעה המיוחדת שהיא עיר מערבית במזרח התיכון, שתושביה עושים דיסטורשן בשפת התנ"ך ולא רואים מזה שקל ממש כמו 90 אחוז מהאמנים בברוקלין.
לא פלא שהרגע הכי גדול בקריירה שלו, אלבום ההופעה "עוד סיבוב", הוקלט במקדש של הרוק התל-אביבי, מועדון הבארבי במשכנו הקודם-קודם, ברחוב סלמה 40. הדרך לשם לא הייתה קלה: תורן והלהקה הפנטסטית שלו (שיקו פלדמן, עופר קורן ואורי תכלת) הופיעו לרוב בפני כמה מלצריות (אז היו מלצריות) והבעלים שאול מזרחי, אבל לערב החגיגי הגיעו כל האנשים שעברו מתישהו ואיכשהו בצומת תורן. ובין אורח לאורחת הוא נתן לעצמו את הכבוד שהגיע לו ולשירים כמו "עלה קרח" ו"חופשה בעליי", על שם העיירה בלבנון כמובן, וגם לשירים פחות מוכרים שכתב לאחרים. אחד מהם הוא "איפה הוא עכשיו" שכתב לדנה ברגר. מאז נודע שדן תורן איננו, השאלה הזאת לא נותנת מנוח. אולי כשהמוות יתפנה ממסע יחסי הציבור הבלתי נגמר שלו, נקבל תשובה.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.24
