1
קרינה אנגלברט מקיבוץ ניר עוז חזרה עם בנותיה מהשבי בעזה. עכשיו היא יושבת במשרד שלה, באגודת "משקי הנגב", ועוזרת להחזיר לחיים את החקלאות בעוטף. "זו תמונת ניצחון", היא אומרת על החזרה שלה לעבודה. על המחשב שמולה יש סטיקר: "פה לא מקטרים".
זו סצנת הפתיחה של הסרט "עד התלם האחרון". לכאורה זה רק סרט תדמית ל"משקי הנגב", לא משהו שמיועד לקהל הרחב. בפועל, הוא התחיל לרוץ בקבוצות ווטסאפ רבות השבוע, כי זה תיעוד מרגש של נחישות ואופטימיות.
יומיים אחרי שמחת תורה, סביב מיטתו של אבידע בכר מבארי שאושפז בסורוקה, התקיימה ישיבת חירום. אבידע איבד את אשתו ואת בנו בשמחת תורה, וגם את רגלו. כשלא היה מקום בחדר, אבידע הציע שיישבו במקום של ה"אין רגל" שלו, שנכרתה. הדיון היה דחוף: האם רוכשים עכשיו זרעים של תפוחי אדמה במיליוני שקלים מהולנד? האם יהיה מי שיזרע ויקצור? ההחלטה הייתה: כן. וכך שליש מתפוחי האדמה של ישראל השנה נזרעו. אבידע בעצמו, עם הקביים, מצולם בסרט כשהוא מגיע לקטוף אותם.
כל כך הרבה חקלאים נרצחו או נחטפו. ועכשיו כל כך הרבה חברים שלהם מתייצבים מול המצלמה ומספרים כיצד המשיכו את מפעל החיים הזה. הם חקלאים קשוחים, מתארים בקול רועד איך האסמים עלו באש, אבל גם איך אלפי מתנדבים התייצבו לעזור. מספרים כמה סמלי מה שקורה כעת בטבע, ויקרה גם בנפש: הזרעים שנרקבים ואז צומחים, הירוק שמכסה את השחור. "יכולנו לבקש פיצויים במקום לעבוד, אבל זו לא הרוח שלנו", הם אומרים.
"יש אדם אחד שהבין בצורה פנטסטית את חשיבות החקלאות. קוראים לו יחיא סינוואר", אומר חבר סעד אורן ברנע, "אבל עכשיו גם אנחנו הבנו". הם כולם אומרים: עד התלם האחרון. עוד דונם ועוד עז, חוזרת הסיסמה הישנה.
"אנחנו זורעים ובוכים", מספר אחד מהם, מתכתב עם הפסוק מתהילים: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". וחקלאי מעלומים מתאר עוד תמונת ניצחון: "החקלאות היא המנוע ששואב את כל הקהילה בחזרה. זה הריפוי שלנו. כשהמפונים שלנו קיבלו הודעה שחזרנו לחלוב, הם התחילו לרקוד בלובי".
2
ניקי היילי השמיעה השבוע בישראל אמיתות ברורות ובהירות. ממש במקביל, נתן שרנסקי השמיע השבוע בארצות-הברית אמיתות ברורות ובהירות. כדאי להתעלם מהרבה רעשי רקע, ופשוט להקשיב לשניהם.
היילי, מבכירי המפלגה הרפובליקנית, סיירה בצפון ובדרום, פגשה משפחות חטופים ומשפחות שכולות, ואמרה שהיא מייצגת בביקור הזה את רוב האמריקאים. "אני רוצה שכל הישראלים יידעו: אתם עושים את הדבר הנכון", הכריזה בשדרות. "אתם נלחמים ברוע הטהור. הרי המחבלים האלה צועקים גם 'מוות לאמריקה', לא רק לישראל. לכן אנחנו לא צריכים להטיף לישראל, אנחנו רק צריכים לומר לה: 'מה עוד את צריכה כדי לנצח במלחמה הזו?'. זה מה שחברים אמיתיים עושים. יש הרבה מדינות שמתבלבלות כרגע, אבל זה זמן לבהירות מוסרית. אין פה צבע אפור. צריך לבחור צד, ואני יודעת באיזה צד אני. אני איתכם".
על דברי שרנסקי שמענו הרבה פחות. במאמר במגזין "טאבלט", אסיר ציון המפורסם טוען שיש כיום גם "אסירי קולומביה" ו"אסירי הרווארד". אסירים מרצון. הוא מספר שכבר לפני כ-20 שנה פנה לרה"מ דאז, אריאל שרון, ואמר שהקמפוסים נכבשים על ידי אנטי-ציונות ואנטי-יהדות. שיהודים מפחדים להביע תמיכה גלויה בישראל, ומכחישים את זהותם, בגלל הרוח השלטת בקמפוסים. "אני שגדלתי בברה"מ", הוא כותב שם, "יודע מהי צנזורה עצמית. אף אחד לא יצטרך לכבוש את הקמפוסים, אם הסטודנטים היהודים יעשו זאת בעצמם, ויפחדו לומר את האמת.
"חברות טוטליטריות ממשיכות להתקיים רק בגלל 'חושבים כפולים' - אנשים שנשבעים אמונים לאידיאולוגיה שהם לא מאמינים בה, בגלל פחד. ארה"ב היא כמובן מדינה חופשית, אבל אי-אפשר לפספס את הדמיון בין האקדמיה לבין הקומוניזם שהכרתי. הם מחלקים את העולם, כמו מרקס, למדכאים ומדוכאים, והיהודים תמיד המדכאים. וכך, סטודנטים שחווים אנטישמיות מפחדים לדבר. סטודנטים שייצאו לטיול 'תגלית' בישראל יתקשו לקבל משרה. וכל זה קורה במעוזי החברה החופשית. אחרי 7 באוקטובר, הכל התפוצץ. אנטישמיות לגיטימית בקמפוסים. מרצים משבחים את חמאס, ושוללים את קיומה של ישראל".
אבל דווקא בגלל התהום הזו, שרנסקי רואה תקווה: 500 סטודנטים יהודים באוניברסיטת קולומביה כתבו כעת מכתב פומבי מלא בגאווה יהודית ובתמיכה בישראל. הם כולם חתמו עליו בשמות מלאים, וכל הזמן מצטרפים עוד שלא מוכנים לשתוק מול הטרלול. הם חווים אנטישמיות, הכחשת שואה וקריאות לרצח, ולא מוכנים להתעלם יותר. לכן שרנסקי אופטימי. "בברה"מ ידענו שהמהפכה תתחיל רק כשמסה קריטית של 'חושבים כפולים' תפסיק לפחד. זה נכון גם היום. הסטודנטים היהודים של קורנל, סטנפורד, הרווארד צריכים להצטרף בגלוי ולחולל מהפכה. סטודנטים יהודים אמריקאים יקרים, אתם בקו החזית. העתיד של יהדות אמריקה, ואולי אפילו העתיד של אמריקה, בידיים שלכם. תהיו אמיצים".
3
מעט מלחיץ לקרוא השנה את פרשת "בחוקותיי", אבל גם מעט מנחם. פרשת השבוע מתחילה ברצף של ברכות נפלאות, שיבואו עלינו אם רק נתנהג כאן בארץ כמו שצריך: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב... וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". ביטחון, שלום, פרנסה, בריאות, אחדות, הרתעה, עצמאות. כדאי לקרוא את הפסוקים המלאים ומלאי הבשורות הטובות.
אבל אז מגיעות הקללות. התורה מתארת מחלות, רדיפות ועוד תסריטי אימה. רבים נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את רצף הקללות בשקט, לשמוע את כל התוכחות האלה בקול נמוך. אבל התורה לא משאירה אותנו שם, בקללות. אחרי כל הפסוקים הקשים היא חוזרת אל ההבטחה הנצחית, שלא תופר לעולם, אל הברית שתתקיים לבסוף: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹקִים".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "ככל שהתקרבנו אל הכותל גברה התרגשותי. שנים העזתי לחלום רק בחשאי. עתה, כשהחלום התגשם, שאלתי: כיצד נתגלגלה זכות זו דווקא לידי? איש לא ביים את הרגע. כאילו הייתה זו ההשגחה העליונה שכיוונה את המעמד: דמעות האבל, קריאות השמחה" (יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, לקראת יום שחרור ירושלים השבוע)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
