"אם סינוואר היה מבין לעומק את הפוליטיקה הישראלית", אמר לי גורם פוליטי אחד השבוע, "הוא היה לוקח את עסקת החטופים שישראל הציעה. המלחמה הייתה נפסקת לזמן רב. בן גביר וסמוטריץ' היו מפילים את ביבי על רקע הוויתורים האלה, או שהליכוד היה מתפרק. ההתקפה על רפיח לא הייתה מתרחשת וישראל הייתה הולכת לבחירות".
7 צפייה בגלריה
(גנץ עם נתניהו. הוא ואיזנקוט סבורים שאילולא ישיבתם בממשלה, ישראל כבר הייתה עמוק במלחמה אין־סופית עם חיזבאללה | צילום: עמית שאבי)
נו, אמרתי לו. או שהמסקנה היא שסינוואר לא מבין את הפוליטיקה הישראלית, או שהוא מבין אותה מצוין: הוא אינו רוצה בשלב הזה עסקה, מעוניין בהתבוססות של חודשים ברפיח, והממשלה הנוכחית - קיצונית, מוכתמת בהאשמות בינלאומיות, נטולת תוכנית מדינית – נוחה לו. אם באמת יקרו דברים יוצאי דופן צבאית, ברפיח וברצועה, סינוואר תמיד יוכל למהר לעסקה.
זה הגיוני. מנהיג חמאס טעה בהימור שלו שהחברה הישראלית תתפרק בעקבות המלחמה, או שהעולם הערבי כולו יצטרף ל"שיטפון". אך הוא צדק בהימור הגדול: שהתקפה מזוינת ונרחבת על ישראל תשפר את מצבו המדיני של העם הפלסטיני. שהסוגיה הפלסטינית תשוב לבימת העולם והאזור; שיהיו תמורות בינלאומיות בעקבות רצח המוני של ישראלים. בהימור הזה, אין ספק שסינוואר קלע. בכל מדד מדיני, הנושא הפלסטיני נמצא בשיא מזהיר של תשומת לב והישגים. מבית הדין בהאג, שעוסק בישראל בהתמדה דרך המשקפיים המשפטיים של אמנת רצח העם, דרך חקירות פליליות בינלאומיות נגד ראש הממשלה ושר הביטחון, חרם אקדמי מתרחב וחונק, הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית של מדינות במערב אירופה, והכי חשוב, קבלה מתרחבת של הנרטיב הפלסטיני הלאומי – הפלסטינים חווים תקופת זוהר תדמיתית.
אך במקביל לכל המילים עטויות החשיבות העצמית של ראשי ממשלות אירלנד וספרד, לכל הפוסטים והטיקטוקים, יש גם מציאות. המציאות היומיומית של העזתים. קהילת עזה הרוסה. עטופת יגון ומוכת מתים. רוב הלוחמים של גדודי חמאס מסתתרים מתחת לאדמה, ומחכים שארה"ב, מועצת הביטחון, או הפוליטיקה הישראלית, יעצרו את המלחמה עבורם, ללא תוכנית אפקטיבית אחרת. עבור ארגון פונדמנטליסטי כמו חמאס, זה הישג קלאסי: ניצחון מטפיזי של תחושת צדקה עצמית והתעלות, ותבוסה מוחלטת בשדה המציאות. קיבלנו דוגמה השבוע. צה"ל השלים את השתלטותו על ציר פילדלפי, על הגבול עם מצרים. מעבר רפיח, מרכז העיר, פילדלפי, הכל נפל בידי חטיבות צה"ל עם התנגדות מוגבלת יחסית.
בימים האחרונים אישר ראש הממשלה נתניהו – אחרי דחיינות אין קץ – את תחילת הדיון על פיילוט סדור בצפון רצועה עזה, שבמסגרתו כוח אחר (מקומי) משתלט על תא שטח שצה"ל יוצא ממנו. מדובר כנראה על שכונת זייתון, שהוזכרה בעבר בתרחישים כאלה, ואחד הרעיונות הוא שוועדות מקומיות (בעצם אנשי פתח) ינהלו את האזור במגע קבוע עם הישראלים. במערכת הביטחון יש שחושדים שכפי שראש הממשלה רצה בכישלון עסקת השבויים, כך הוא איננו רוצה באמת בהצלחת פיילוט להעברת שליטה כלשהי לפלסטינים. שהוא מייחל לכישלון. נדמה לי שההפך: סביר שנתניהו רוצה אי זעיר בעזה של שליטה מקומית, לא חמאסית. כך הוא יוכל לומר לעולם: הנה היום שאחרי, הוא כבר כאן.
במקביל, ראש המל"ל צחי הנגבי העריך השבוע שהלחימה בעזה תיקח עוד שבעה חודשים, לפחות.
עוד עז, עוד דונם /
השבוע הגיעו שר הביטחון יואב גלנט ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' לסיכום על הקמת ועדה "לבחינת תקציב הביטחון", וכך בא אל תומו האיום של סמוטריץ' לבלום את ההצטיידות במטוסי F‑35. לכאורה, סמוטריץ' ניצח; למעשה, הסיכומים עם משרד הביטחון יגבילו מאוד את יכולתו של משרד האוצר להשפיע על סדרי העדיפויות של צה"ל. בנוסף, ההשפעה על תקציב 2025 עתידה להיות מצומצמת מאוד, לאור טווחי הזמנים. כדי להגיע לסיכום, סמוטריץ' - מתברר רק כעת – עיכב התקשרויות נרחבות של מערכת הביטחון. לא רק מטוסים מארה"ב. לדברי בכירים במערכת, עוכבו עניינים הקשורים לרכישת מיירטי כיפת ברזל, חימושי יבשה, חימושי טילי כטב"מים ותחמושת לחיל האוויר. מדובר בתזרימים של כשמונה מיליארד שקל.
אז מה בעצם ההישג של סמוטריץ' כאן, שאפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל פראייר הוא לא?
ובכן, זה נעוץ בתיקון צו של סמכויות סגן ראש המינהל האזרחי "לעניינים אזרחיים". הפוזיציה הזו נתפרה עם הקמת הממשלה לדרישת סמוטריץ', שרצה בהשפעה עמוקה על החיים של אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון, אבל גם על סוגיות של קרקעות ובנייה בלתי חוקית של פלסטינים. לתפקיד נבחר הלל רוט, לשעבר ראש תנועת בני עקיבא. מדובר בשינוי מבני עמוק, שגורר מחאות חריפות במערכת הביטחון. מבחינה חוקית ובינלאומית, מ-1967 אלוף פיקוד מרכז הוא הריבון בשטחים שנכבשו. החלטות על החיים ביהודה ושומרון היו שמורות למפקד הצבאי, תחת שר הביטחון. הצו שעליו סיכם סמוטריץ' השבוע מביא את הסיכום הקואליציוני לחקיקה רשמית. הוא קובע כי ראש המינהל האזרחי יכול להאציל את סמכותו - שהיא ביטחונית – לסגן ראש המינהל (שפועל למעשה מטעם סמוטריץ').
ואז מבצע הצו המוצע את המהלך הבא: מעביר את סמכות הייעוץ המשפטי, שהייתה נתונה לייעוץ המשפטי באיו"ש בפרקליטות הצבאית, אל "היועץ המשפטי של משרד הביטחון" או מי מטעמו. ה"מי מטעמו" הוא ככל הנראה סגן היועץ המשפטי למשרד הביטחון, עו"ד משה פרוכט, לשעבר חוקר במכון קהלת, עו"ד שהתמחה בדיני מקרקעין ביהודה ושומרון.
כל הממבו-ג'מבו הבירוקרטי מוביל לתוצאה ברורה: המינהל האזרחי, שהיה חסם צבאי בפני השתלטות על קרקעות מדינה ופלסטינים באיו"ש, עובר תהליך של "אזרוח" פוליטי – וישמש את סמוטריץ' לקידום האג'נדה של ההתנחלויות. במערכת הביטחון מציינים, בתגובה, שסמוטריץ' לא קיבל את מה שרצה - העברת הסמכויות ממש לידי סגן ראש המינהל – אלא רק את האפשרות שסמכויות יואצלו. לדעתם, הישג.
שלחתי לעו"ד מיכאל ספרד, יועץ משפטי של ארגוני זכויות אדם ומומחה למשפט בינלאומי, את הנוסח שעליו הוסכם. הוא אומר שמדובר בהתפתחות דרמטית. "הצו הזה, מבשר באופן פורמלי על סיפוח משפטי של הגדה המערבית למדינת ישראל", אמר ספרד, "התוצאה של יישום הצו תהיה הוצאתו המלאה של הצבא משרשרת קבלת ההחלטות לגבי עניינים אזרחיים בגדה, האצה מסחררת של הרחבת התנחלויות והגברת ההאשמה שישראל הקימה בגדה משטר אפרטהייד".
הסיפור הזה מדגים את דמותו של סמוטריץ', שינהל דיון ציבורי (לכאורה ראוי) על סדרי עדיפויות בהצטיידות צבאית, אבל למעשה יחפש בסוף את ההישג במאחזים בשטחים. בעיקר, הוא ממחיש את הכישלון של ממשלת החירום הלאומית. מעצם הקמתה, הרעיון היה שעניינים אחרים נדחקים אל הצד מפני המלחמה שנכפתה על ישראל. אך זה מעולם לא היה המצב: לא ביחס לחרדים, לא ביחס למתנחלים ולא ביחס לאינטרס הפוליטי של הליכוד, ממירי רגב עד נתניהו. השבוע ייבקע הסדק הסופי, והאירוע ייגמר. בני גנץ והמחנה הממלכתי עתידים לפרוש סופית מהממשלה. המהלך הזה יכול להשתבש בשל התפתחויות משני סוגים: חדשות טובות מאוד על התקדמות בעסקה להשבת החטופים, או חדשות גרועות מאוד, הקשורות בעזה או בצפון – כאלה שיחייבו את גנץ ואיזנקוט לכאורה להישאר עוד קצת. כמעט כל חברי קבינט המלחמה סבורים שעסקת החטופים תקועה, גם אחרי שהורחב המנדט של הנושאים והנותנים מטעם ישראל.
ללא שינוי דרמטי, הכוונות של שני הרמטכ"לים ברורות לגמרי. השבוע התכנסו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער ל"ישיבת תיאום" של הפעולות ל"הפלת הממשלה". אני בספק אם השלושה היו צריכים להוציא צילום משותף כדי לתאם את הניסיון – הכושל עד כה – ליזום עריקה של כמה ח"כים מהליכוד שיובילו לפיזור הכנסת או הפלת ראש הממשלה באי-אמון קונסטרוקטיבי. דומני שהתמונה המשותפת נועדה בעיקר לאותת למצביעי המחנה הממלכתי: אנחנו תמיד התנגדנו לממשלה הזו, מההתחלה, והגענו למסקנה לגביה הרבה לפני מנהיגי המפלגה שלכם. תכף הם יצטרפו אלינו, לא אנחנו אליהם.
גנץ ואיזנקוט ישיבו שאילולא ישיבתם בממשלה, ישראל כבר הייתה עמוק במלחמה אין-סופית עם חיזבאללה, ובור ללא תחתית של טעויות דרמטיות באדיבות סמוטריץ' ובן גביר. שייתכן שהחטופים שחזרו לא היו חוזרים. אך זו הצרה בפוליטיקה: אתה לא מקבל קרדיט על מה שלא קרה, על מה שמנעת בחדר הסגור. השניים שלמים לגמרי עם החלטתם להצטרף, גם בדיעבד. אך הם מתוסכלים ומרירים מהמדיניות וההתנהלות של נתניהו. משותפות שהחלה בישיבת קבינט מלחמה כל יומיים, נתניהו העביר אותם בוויה דולורוזה הרגילה לשותפיו: השפלות, תרגילים, פגיונות קטנים וגדולים. גנץ ואיזנקוט, גם בימים אלה, לא יודעים אם האיש פועל ללא תוכנית כלל, ומאלתר את דרכו במשבר המדיני והצבאי הגדול ביותר שישראל חוותה מאז הקמתה, או שיש לו איזו תוכנית סודית שהוא מסתיר מהם.
"תעזוב רגע את הדרום", אמר לי גורם באופוזיציה, "נתניהו אפילו לא מדבר עם איזנקוט וגנץ על התכנון מול חיזבאללה. הוא עולה לפיקוד צפון, מבטיח תוכניות מקוריות ומפתיעות, אבל לאף אחד אין מושג מדויק מהן. לגבי עזה, עוד אפשר להבין. הוא לא רוצה לדבר על 'היום שאחרי' כי הוא יסתבך עם סמוטריץ' ובן גביר. אבל איזה הסבר יש לכך שהשבת הביטחון בצפון מושתקת גם היא? שהפסקת מתקפות חיזבאללה היא לא במטרות המלחמה? מה הוא מפסיד מזה?" השבוע איזנקוט החל בהפצצת הריכוך לקראת הפרישה, בנאום שנשמע כאילו כתב בראשו זמן רב. בליכוד היו מי שהציעו לנתניהו לפטר את שרי המחנה הממלכתי ו"להרוס להם את המהלך". אתם מבינים: אילו בלשכת נתניהו היו מקדישים לחיזבאללה את כמות האנרגיה והמחשבה שהם מקדישים לשרידות פוליטית, נסראללה כבר היה מתחנן להפסקת אש.
נתניהו, אין ספק, רואה ברכה בעמלו. עמלו הפוליטי, לא המלחמתי. בסופו של דבר, זהו הניצחון המוחלט החשוב באמת עבורו. הסקרים מצביעים על היחלשות ניכרת ומתמשכת של המחנה הממלכתי, ועל עלייה (מוגבלת) באמון האישי בו. סקר ערוץ 12 השבוע המחיש גם התחזקות ממשית של הליכוד. כאשר יש עימות צבאי בישראל, או אינתיפאדה, הימין נוטה להתחזק; זה נכון מאז שנות ה-90. הדיבורים על מפלגת ימין חדשה הם בשלב הזה כלאם פאדי; הליכוד איבד למעלה מעשרה מנדטים שהצביעו לו בבחירות הקודמות, והוא מחזר אחריהם שוב, בדרכים מגוונות.
השבוע שודר בערוץ התעמולה הממשלתי אייטם, בתוכניתם של אראל סג"ל ושמעון ריקלין: ד"ר לפיזיקה שטען כי גילה "דפוס" שבו שמאלנים מתו ונחטפו יותר מימנים בעוטף עזה, ב-7 באוקטובר. הכותרת הייתה "האם עמדות פוליטיות מצילות חיים", והדיון התכסה באצטלה רצינית, משל היה שיחה אמיתית על "מחקר" ולא מופע של שנאה מטפטפת, מדממת, נגד קיבוצניקים ומושבניקים שנטבחו ב-7 באוקטובר. ה"דפוס" שמצא ה"דוקטור", כדי להסיר ספק, הוא פייק ניוז מהרמה הנחותה ביותר (יש מגוון סיבות לנפגעים ביישובים, בראש וראשונה הקרבה לעזה, המרחק מבסיס צבאי ומטנקים, באיזו חטיבה הורו לאפסן נשקים בבתים הפרטיים והיכן בנשקייה). שימו לב למסר: הנרצחים והחטופים אשמים בטרגדיה שקרתה להם, כיוון שהם לא ימין. מכאן קצרה השעה ללגיטימציה להפקרת החטופים, לפטירת נתניהו מאחריות. הרי אילו תושבי בארי היו מצביעים לביבי, הם היו יודעים להילחם במחבלים. זה מזכיר נרטיבים אנטישמיים ממש, על כך שהיהודים אשמים בגורלם, אחרי הפוגרום. מדובר, בפשטות, בשונאי יהודים.
הקמפיין שלהם מחלחל. נושא החטופים - האתגר הגדול ביותר לקיום הממשלה, כך זה נראה - הפך לפוליטי ושבטי להחריד. סקר שנערך במסגרת אוניברסיטת תל-אביב והאוניברסיטה העברית ממחיש זאת היטב: כאשר שואלים את הציבור במה הם תומכים, סיום המלחמה בדרום והשבת כלל החטופים, או המשך המערכה הצבאית בעזה גם במחיר מותם של רוב החטופים, התשובות נטועות בקואליציה מול אופוזיציה. 74% ממצביעי האופוזיציה היהודים (הנוכחיים, לפי הסקרים) מוכנים להודיע שהמלחמה תיגמר כדי שהחטופים יחזרו. בקרב מצביעי הקואליציה שממשיכים לדבוק בה, לעומת זאת, 65% אומרים בגלוי שהם רוצים בהמשך המערכה – גם אם רוב החטופים ימותו.
בסה"כ, בכלל הציבור (יהודים וערבים), 62% מוכנים לסיים את המלחמה תמורת החזרת כל החטופים. זו תוצאה יוצאת דופן, שונה מאוד מהרטוריקה הפוליטית – כולל בני גנץ ויאיר לפיד. מבין אלה, למעלה משליש מהקואליציה, וארבעה מכל עשרה ליכודניקים, אומרים שיש לסיים את המלחמה בעבור השבת החטופים. בפילוחי העומק שביצע הפסיכולוג הפוליטי ד"ר נמרוד ניר, מסתבר כך: ככל שאדם חילוני יותר, כך הוא חושב שכדאי להשיב את החטופים בעבור סיום המלחמה. 60% מהחרדים והדתיים, לדוגמה, העדיפו את המשך המלחמה גם במחיר מות רוב החטופים. אצל חילונים, לעומת זאת, רק 24% חשבו כך – וכל היתר בעד לסיים את המלחמה בעבור השבת החטופות והחטופים.
ואחרי כל זה, הנה הערה: ספק אם השבת כל החטופים מיד, דגש על המילה "כל", באמת תתאפשר - גם אם ישראל תסיים את המלחמה. עבור סינוואר, המגינים האנושיים וקלפי המיקוח הם הישראלים שבידיו. הוא מבין שיהיה פגיע אם יניח להם; הוא גם מבין שישראל לא תנוח לפני שהוא יחוסל.
עצם ניסוח השאלה הזו, המניחה שסיום המלחמה יכול להחזיר מיד את כל החטופים, הוא אופטימי יתר על המידה. פרשיות שליט ועסקת ג'יבריל לימדו אותנו על הטקטיקה של ארגוני מחבלים ביחס לשבויים. היא ארוכה, אכזרית ומתישה.
הקול היהודי /
המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (JCPA) הוא מכון מחקר עצמאי, עם דימוי שמרני למדי. במשך כ-20 שנים נשיאו היה ד"ר דורי גולד, ששימש שנים כיועצו המדיני של בנימין נתניהו, ולאחר מכן שגריר ישראל באו"ם. לאחרונה קיבלתי תוצאות של סקר מיוחד שערך המכון, באמצעות אחד החוקרים בו, ד"ר יצחק מנסדורף, בקרב יהודים אמריקאים. התוצאות היו כה יוצאות דופן, כה קיצוניות, שביקשתי כמה וכמה הבהרות. אך ד"ר מנסדורף הסביר והמחיש לי שאין מה להיות מופתעים; הממצאים תואמים בדיוק את המגמה ביהדות ארה"ב במשך שנים רבות.
בחודשים האחרונים, ניכר מבט פנימי וחשבון נפש בקהילה הגדולה בעולם, מחוץ לישראל. גל האנטישמיות בעקבות 7 באוקטובר ומלחמת עזה הימם את היהודים בארה"ב. השבוע שוחחתי בפסטיבל הסופרים בירושלים עם פרופ' סיימון שאמה, מגדולי ההיסטוריונים בעידננו ואדם שאיננו חושש להגדיר את עצמו כ"ציוני", לא עניין שכיח באקדמיה כרגע. הוא תיאר לי את הפתעתו וחרדתו מחוסר האמפתיה, הקור ואף ההצדקה למעשי הטבח של 7 באוקטובר. התחושה הזו משותפת ליהודים רבים. מאמר גדול ב"אטלנטיק" טען שתור הזהב של היהודים באמריקה נגמר. השבוע פורסם ב"הניו יורק טיימס" מאמר מחריד למדי שהסביר כיצד סופרות וסופרים יהודים חווים חרם גובר בעולם הספרותי וההוצאה לאור. יש עוד דוגמאות רבות מספור.
הסקר ממחיש בעיקר עד כמה היהודים האמריקאים חלוקים ומפולגים לגבי המדיניות הנוכחית של ישראל, כולל בעקבות אירועי 7 באוקטובר. הוא מציג תמונה של מצוקה, ללא ספק. שליש מהיהודים חשים שיחסיהם עם שכניהם או עמיתיהם לעבודה הלא-יהודים נפגעו בצורה משמעותית מאז תחילת ההפגנות בארה"ב נגד ישראל; כ-20% מרגישים שהיחסים נפגעו בצורה "מתונה". 57% אחוזים מהיהודים האמריקאים אומרים שהם מודאגים "מאוד" או "הרבה מאוד" לגבי עתידם או עתיד ילדיהם, בעקבות ההפגנות בקמפוסים; פחות מ-9% לא חשים דאגה. רק כמחצית מהיהודים אומרים שהם תומכים בישראל במלחמה (ללא תנאי, או עם הסייג של תמיכה בישראל אך לא בממשלת נתניהו). שניים מכל עשרה תומכים בפלסטינים. השאר על הגדר.
כ-30% מהיהודים בארה"ב חושבים שישראל אחראית לרצח עם ברצועת עזה. ביקשתי מהחוקר מנסדורף לבדוק לי כמה מהם מגדירים את עצמם כ"פרו-ישראלים". התשובה היא שליש. אחד מכל עשרה יהודים בארה"ב הוא גם "פרו-ישראלי", כהגדרתו, וגם סבור שישראל מבצעת ג'נוסייד. העמדות של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית פופולריות למדי. יותר מ-50% מסכימים עם עמדת הנשיא ביידן לעכב משלוחי נשק לישראל בעקבות המבצע ברפיח (עמדה שהממשל האמריקאי כבר לא ממש מאחוריה, אגב). הנשיא ביידן יותר התחזק מאשר נחלש בקהילה היהודית, בעקבות האירועים בישראל וההפגנות בקמפוסים. יותר מרבע מהיהודים בארה"ב אומרים כי אם במחוז שלהם היו מתמודדות רשידה טליב או אילהאן עומאר, שתיהן ביקורתיות מאוד על ישראל, הם היו מצביעים להן. ד"ר דן דייקר, הנשיא הנוכחי של המרכז הירושלמי, אומר כי ממצאי הסקר אינם מפתיעים ומוכחים כי הביטוי "פרו-ישראלי" אינו דומה למה שהיה בעבר; "נדמה כי הקהילה אינה מרגישה בנוח לעמוד בגלוי ולתמוך בישראל". יש בישראל דיבור נרחב על הצורך לשכנע ולהסביר את עמדת ישראל בעולם. כדאי ורצוי להתחיל בקשר עמוק יותר עם אחינו ביהדות ארה"ב.
מלשכת סמוטריץ' נמסר בתגובה לטענות:
1. סוגיית סגן ראש המינהל האזרחי סוכמה כבר לפני שנה וחצי. מי שנתן לסמוטריץ' סמכויות אזרחיות במינהל האזרחי ביהודה ושומרון זו כנסת ישראל. השר מנצל את סמכויותיו עד תום לחיזוק ההתיישבות ומניעת הקמת מדינת טרור פלסטינית שתסכן את קיומה של ישראל.
2. במשך חודשים במשרד הביטחון מתדרכים ששר האוצר בלם התקשרויות הקשורות למלחמה, מדובר בשקר מוחלט. השר התעקש על הקמת ועדה ציבורית לתקציב הביטחון כדי לוודא את הפקת לקחי 7 באוקטובר והתנה בכך מרכיבי התעצמות ארוכי טווח, ולא חימושים הנדרשים לצורכי המלחמה המיידיים. עצוב שמה שכופף בסוף את צה"ל ומערכת הביטחון זו סוגיית הפנסיות ולא צורכי הביטחון עצמם. ¿
