כל שנה ביום ירושלים מתקיים טקס ממלכתי באתר ההנצחה בגבעת התחמושת. הנשיא, ראש הממשלה ושריה מעלים על נס את איחוד ירושלים וטובלים בתהילת הלוחמים והקרבתם. במהלך הטקס קורא אחד מוותיקי הלוחמים יזכור לזכר הנופלים.
3 צפייה בגלריה
(אנחנו היחידים שרואים מה קורה בצד השני: ציפרוט (משמאל) עם רונן שחר מכיתת הכוננות של בת חפר | צילום: נחום ברנע)
כאשר מנהלי האתר ניגשו לבחור את האיש שיקרא יזכור השנה, הם חשבו שמצאו אדם שאין מתאים ממנו: שי חרמש, 80, חבר קיבוץ כפר עזה, שמחבלי חמאס טבחו בחבריו ב-7 באוקטובר. בנו עומר היה אחד הנרצחים. ביתו נשרף עד היסוד: רעייתו והוא שרדו בקושי. חרמש ייצג בעבר את יישובי העוטף, קודם כראש המועצה האזורית ואחר כך כחבר כנסת בסיעת קדימה. לא פחות רלוונטי – הוא לחם בירושלים, במסגרת גדוד 71 של חטיבת המילואים 55, חטיבת צנחנים.
חרמש התלבט; הוא התייעץ עם רעייתו חוה. לך לטקס, אמרה לו. אתה חייב.
השם הוגש למרכז ההסברה, יחידה ממשלתית שמסורה לשליטתה של מירי רגב. השם הועבר למזכירות הממשלה, לאישור. התשובה הייתה שלילית: חרמש לא ישתתף בטקס. הסיבה: הוא כתב ב"הארץ" מאמר ביקורתי נגד נתניהו.
מנחם לנדאו, יו"ר האתר, פנה ליוסי פוקס, מזכיר הממשלה. אני מציע לכם לא לפסול אותו, אמר לו. לא למען חרמש, למען נתניהו. מוטב לחסוך ממנו את השערורייה.
פוקס בדק וחזר עם תשובה סופית: חרמש פסול.
הפסילה היא חלק ממדיניות עקבית: נתניהו לא יימצא במקום אחד עם אזרח שמתח עליו ביקורת; הוא לא ינשום אותו אוויר. לא מורם מעם – מופרד מעם.
"אני רוצה להאמין", אמר לי חרמש, "שהפסילה לא הייתה על דעת ראש הממשלה. זוהי פסילה של מי שלחם בקרב על ירושלים, שרד את הטבח בכפר עזה ושכל את בנו וחברים בקהילה שלו. אם נתניהו לא יתנער מהפסילה, הוא יבזה את זכרם ואת כבודם של הנופלים בקרב".
את יום ירושלים חרמש יציין כמו בכל שנה, עם חבריו לנשק, ליד האנדרטה שמנציחה את חללי הגדוד.
עוד חומה קרסה
בת חפר הוא יישוב קהילתי שהוקם בין כביש 6 לקו הירוק, מול העיר טול-כרם. 1,500 משפחות, כולן בבתים צמודי קרקע. דשאים רחבים ומגרשי ספורט. המפלגה הגדולה היא יש עתיד: בבחירות האחרונות קיבלה יותר קולות מהליכוד ומגנץ יחד. בשוליים המזרחיים של היישוב חומת ההפרדה, ולרגליה רחוב שמצידו השני רצף של וילות. "הקו הירוק", אומר הרבש"ץ, בני ציפרוט, "עובר באמצע הרחוב. אריק שרון התעקש לסמן אותו במרקר עבה, שייכנס קצת לשטחים".
יישובי הגדר היו חלק מהחזון של שרון: יישובים יהודיים שימחקו את הקו הירוק ויחצצו בין הערבים בגדה לערביי ישראל. החומה האנושית קדמה לחומת הבטון. בעבר סיפקה להם החומה תחושת ביטחון. בא 7 באוקטובר וריסק את הכבוד לחומה בשני הצדדים. יריות מהצד הפלסטיני הן עכשיו עניין של יום-יום.
שלשום בשש וחצי בבוקר פגשו היריות את הפילבוקס העגול שנבנה מעל לחומה. חיילת של פיקוד העורף שהייתה בשמירה ירדה מהמגדל, מבוהלת. היריות תפסו את התושבים בדרך להוצאת הילדים למסגרות. החומה העצימה את ההד ואת החרדה – עניין של אקוסטיקה.
יש מי שמקל ראש בחרדותיהם של תושבי קו התפר: יום-יום נהרגים חיילים בעזה ובגדה, טפטוף אכזר של שלושה ביום; 125 חטופים מאבדים תקווה, הם ומשפחותיהם; אל הצפון משוגרים עשרות כטב"מים ורקטות; 100 אלף ישראלים ויותר עקורים מבתיהם. בהשוואה, הצרות שלהם קטנות. גורם בצבא אמר לי השבוע בחצי חיוך: "בבת חפר בונים עכשיו את ההרחבה – בתים בני שלוש קומות. אנשים עלו למעלה, גילו שמצד שני של החומה יש גדה, ונבהלו".
אני רואה את זה לגמרי אחרת: לנגד עינינו המדינה מתכווצת. זה קורה בצפון, בעזה ועכשיו לאורך קו התפר. המדינה מתכווצת בגבולותיה המוכרים, ובאותו זמן מתרחבת בגבולותיה הלא-מוכרים – בארץ המתנחלים בגדה ובארץ האש בעזה. הצבא איבד את הכוח להכריע, בכל החזיתות. זה לא תקין, לא נורמלי.
אמיתי גזית, כתב "כלכליסט" ותושב המקום, אוסף אותי בדרך לחמ"ל. הוא ממוקם באסבסטון ששימש בעבר כמחסן לשעת חירום. התושבים התקינו בו על חשבונם 32 מצלמות, שמשקיפות על כל נקודה משני צידי החומה, מנור א-שמס הפלסטינית בדרום עד מרג'ה בצפון, בתוך שטח ישראל. קרוב ל-300 מתנדבים, כולם תושבי בת חפר, מאיישים ומתחזקים את החמ"ל 24/7.
שורת הבתים המערבית של טול-כרם ובנותיה צופה אל היישוב. המרחק הוא עד 300 מטר בצפון ופחות מ-100 מטר בדרום: זה רוחב התפר. במפות הוא מוגדר כשטח C, שלישראל יש בו שליטה מלאה. הפלסטינים מעבדים אותו, עד לחומה. בכמה מקומות התחילו לבנות. "הוצאו צווי הריסה", אמר ציפרוט, הרבש"ץ, "אבל לא נגעו בהם. זה לא בסדר העדיפויות".
ציפרוט מעלה על המסך את המקום שממנו בוצע הירי – אותו מקום בשתי הפעמים. חוליה של חמושים רעולי פנים, יורים ומצטלמים. "הירי לא מדויק", אמר, "הפגיעה היא בתודעה, בתחושת הביטחון. התושבים מבוהלים.
"למדינה לא נוח לפתוח עוד חזית עכשיו. בטול-כרם מסתובבים מאות מחבלים נושאי נשק. מפעם לפעם נכנסת יחידה מיוחדת, הורגת כמה מהם ויוצאת. זה לא הפתרון. בסוף יצטרכו לחזור לחומת מגן, להכניס לשם את הצבא ולנקות".
מה נכון לעשות, שאלתי.
"למה כשפלסטיני מטפס על החומה הוא לא חוטף כדור בראש?" שאל. "הוא פולש לכל דבר".
סביר להניח שהוא שב"חניק שמחפש עבודה, אמרתי.
"ברור לי לגמרי שהם רעבים ללחם, לפרנסה", אמר. "שבעה חודשים אנחנו מרעיבים אותם. אבל בתוך הקבוצה הזאת יש כאלה שיש להם כוונה אחרת. ואז, חמש דקות הליכה והם ביישוב".
בתחילת המלחמה היו החיילים נוכחים מאוד ביישוב. עכשיו פחות. בכיתת הכוננות קיצצו שני תקנים. התקן עכשיו הוא ארבעה – כך ליישובים קטנים וכך ליישובים גדולים יחסית כמו בת חפר. "אנחנו היחידים שרואים מה קורה בצד השני", אומר הרבש"ץ. "הצבא לא רואה. כוח האדם שלנו נשחק לגמרי. גם הכסף".
ביישוב שלכם מתגורר תמיר הימן, אמרתי, אלוף בדימוס, ראש אמ"ן לשעבר. מתגוררים בו רבים מאנשי מערכת הביטחון. יש לכם שפע קשרים.
הוא חייך. "כל הכוכבים היו כאן", אמר. "גנץ היה; יולי אדלשטיין; כל האלופים. שתו קפה – הקפה אצלנו יוצא מהכלל. בפועל לא קרה כלום".
בת חפר יושבת על אדמות יד חנה, הקיבוץ היחיד בארץ שהשתייך למפלגה הקומוניסטית. ב-1953 התפלג הקיבוץ. המיעוט הציוני הקים קיבוץ משלו, יד חנה סנש, שהתפרק. על האדמות שהתפנו הקימו את בת חפר. היום יד חנה לא קיבוץ ולא קומוניסטי. צורפו אליו בהצלחה מתנחלים, יוצאי תנועת בית"ר, שפונו במסגרת ההתנתקות מחומש, בצפון השומרון.
לפני שנים נפטרה אחת ממייסדות הקיבוץ, קומוניסטית קנאית. בתה ספדה לה. היא סיפרה על חלום שחלמה: יום אחד יירדו מגבעות טול-כרם מאות ואלפי פלסטינים, יחצו את הגבול ויחזרו לבתים שננטשו. חלום מדהים. אין פלא שמאז 7 באוקטובר הוא קוטע את לילותיהם של תושבי בת חפר.
הדרך אל הכישלון
דב (דוביק) תמרי היה מפקד סיירת מטכ"ל, קצין מודיעין ראשי ומפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. את שירות הקבע שלו סיים בדרגת תת-אלוף ופתח בקריירה שנייה, אקדמית. הוא נחשב לאחד ההוגים המקוריים בנושאי ביטחון. "חיים במלחמה – זו שאף פעם לא נגמרת", כך קרא לספר האוטוביוגרפי שפירסם לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". הפרק האחרון בו מוקדש ל-7 באוקטובר. "ישראל", כתב, "היא מדינה שמנצחת תמיד בשדה הקרב ומפסידה תמיד במערכה על הישגי הניצחון". תוך כדי קריאה צצו שאלות. ביקשתי להיפגש איתו לשיחה על לקחי מלחמת עזה.
מה הוביל לכישלון של 7 באוקטובר, שאלתי.
"לצה"ל", אמר, "אין אסטרטגיה של מגננה. התורה הבסיסית הייתה התקפית: מלחמות קצרות, העתקת המלחמה לשטח האויב. במגננה אתה צריך צבא יותר גדול. כל פעם שרצו לקצר את השירות, פרצה מלחמה: כך ב-1967, כך ב-1973, כך ב-2023, לפני מתקפת חמאס. עכשיו צה"ל מתחנן להחזיר את משך השירות לשלוש שנים ולא מוצא אוזן קשבת בדרג הפוליטי.
"שנית, אסור שההתרעה המודיעינית תהיה קו ההגנה האחרון. תמיד קיימת אפשרות שהמודיעין לא יספק התרעה. מה תעשה אז? במוקדם או במאוחר תידפק.
"בכל מלחמותינו עד היום – המלחמות שלא אנחנו יזמנו – לא הייתה לנו התרעה בפועל: לא ב-1967, לא ב-1973, לא במלחמה הנוכחית. אין מנוס מלשנות את המונחים: לא התרעה למלחמה אלא התרעה מודיעינית להבנה שחל שינוי במציאות במרחב.
"המערכת המודיעינית חוקרת את השינויים אצל אחרים, אבל נמנעת מללמוד את הצעדים משני המציאות בצד שלנו.
"ממשלות ישראל חסרות יכולות למידה. אני אומר זאת לאחר עשרות שנים של התבוננות בתהליך קבלת ההחלטות. גם כאשר משרתים בהן אישים נבונים ובעלי ניסיון, גם ניסיון צבאי, הן לא מטפחות אסטרטגיה רלוונטית בתחומי הביטחון".
הסבר ונמק, ביקשתי.
הוא הפנה אותי לספרו. "ממשלות שומרות לעצמן את הזכות לקבל החלטות. השאלות המדאיגות הן מה היה בסיס הידע להחלטה, מה היו מקורותיו, ומה הייתה הלמידה שלאורה התקבלה ההחלטה. התבוננות היסטורית בממשלותינו מלמדת שהן סבלו מחורים שחורים בידע בכל מה שקשור למרחב. הן לא מפתחות ידע מסודר וגם לא שואפות לכך".
חשבתי על ההתנהלות בקבינט המלחמה, הבריחה מהחלטות, הסירוב לקיים דיון בנושאים מהותיים. תמרי צודק.
"במלחמה, הראשון שמבין את השגיאות שלו ואת השגיאות של האויב ומתאים את עצמו למציאות המשתנה, מגיע להישגים", אמר. "במלחמה הנוכחית אין לישראל מנגנון שיעשה זאת.
"נכנסנו למלחמה שבה שורר מהיום הראשון אי-אמון ביחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון ובין ראש הממשלה לרמטכ"ל. זאת בעיה. מרבים להוציא הודעות על כך שראש הממשלה 'הנחה' את צה"ל. לא מזכירים את המגבלות שבהן פועל צה"ל. אתה לא יכול להגיע להישגים כשהנרטיב שלך לא מקובל בעולם. ישראל תלויה בעולם. הנרטיב הפלסטיני הצליח; הנרטיב שלנו נכשל".
נכשלנו גם בהזנחת כיתות הכוננות, אמרתי.
"כיתות הכוננות היו הפתרון הגרוע ביותר מכל האפשרויות", אמר. "הלוחמים היו מעטים מדי, לא מספיק חמושים ואולי גם לא מספיק מאומנים. הקיבוצים והמושבים, כיישובים בעלי מבנה חברתי משותף, מתאימים לרעיון, אבל ביישובים העירוניים – בשדרות, באופקים, בקריית-שמונה, בשלומי – יש היום דור שלישי ששירת ביחידות קרביות. אין קושי להקים ביישובים האלה פלוגה עד שלוש פלוגות בכל יישוב. הלוחמים שלהן יהיו זמינים יותר מכל יחידה מובחרת".
האם הצבא עבד נכון מאז 8 באוקטובר, שאלתי.
"מי שחושב שצבא יכול להתאושש מיד ממכה כזאת, טועה", אמר. "זה לוקח זמן. בזמן הזה הלוחמים עושים את מה שהם יודעים לעשות.
"ברור לי לגמרי מה יקרה בעזה בהמשך. תהיה מלחמת התשה מתמשכת, כולל שיגור רקטות ליישובי העוטף. גם בעזה, גם בגדה, יצרנו מצב שאין לו פתרון. אני לא רואה איך מחזירים חצי מיליון ישראלים שמתגוררים בגדה אל ישראל של הקו הירוק. זה לא יקרה.
"בלי קשר לשאלה מי צדק במחאה, אסור לממשלה להגיע למחלוקות כאלה, אסור להגיע למצב שבו אנשי מילואים אומרים בהמוניהם, לא נשרת, ושרי ממשלה קוראים להם בוגדים. המשבר עם אנשי המילואים יחזור אלינו במלחמה. הוא יגיע".
למרבה הצער, גם בזה תמרי צודק. ההתלהבות שאפיינה את השלב הראשון למלחמה, עם גיוס מילואים בשיעור של יותר מ-100 אחוז ונכונות להמשיך לשרת עד הסוף, הולכת ודועכת. המניע לא פוליטי – עדיין לא. הוא אישי וכלכלי בעיקרו. הידיעות על האטימות, השחיתות והפלגנות בצמרת הממשלה לא עוזרות. חלק מהמילואימניקים שקיבלו צו 8 שלישי מבקשים לדלג. היחידות הצבאיות שלהם מגלות הבנה ומניחות להם. בלחימה בעזה משתתפות כרגע בעיקר יחידות סדירות.
קבינט הקוקייה
הדברים שאמר שלשום גדי איזנקוט על ראש הממשלה שהוא מכהן בה, קשים מאוד. כל כך קשים, שבזמנים תקינים יותר היה מתלווה אליהם מכתב התפטרות. בממשלה יש אחריות קולקטיבית, היה איזנקוט כותב. אני לא יכול לשאת יותר באחריות למדיניות הכושלת, החלולה, הכוזבת, מבית היוצר של ראש הממשלה. לחלופין, ראש הממשלה היה מפטר אותו בו בערב, באותו נימוק אבל הפוך: יש אחריות קולקטיבית. אתה לא יכול לשאת בה יותר.
אבל הזמנים אינם תקינים – הם זמני נתניהו. ולכן מפלגתם של גנץ ואיזנקוט תמשוך עוד כמה ימים עד לפרישה, רגל פה רגל שם. בין נאום איזנקוט לאולטימטום שנתן גנץ מפרידים עשרה ימים. בכדורסל קוראים לתקופה הזאת גארבג'-טיים: התוצאה כבר רשומה על הלוח, הקהל הלך לחניון, משחקים רק בשביל השעון.
ייתכן שאיזנקוט בחר בעיתוי הזה רק כדי להבהיר לגנץ שאין חרטות: הפור נפל. הבעיה היא שכאשר גנץ יודיע על הפרישה מהממשלה, הוא ייתקל בעיקר בפיהוקים. השותף שלו לקח לו את הדרמה.
השאלה המסקרנת היא מה יקרה לקבינט המלחמה, האם יתבטל או יאויש בשני שרים חדשים – בן גביר במקום גנץ וסמוטריץ' במקום איזנקוט. בהשוואה, קן הקוקייה היה שפוי יותר. גנץ ואיזנקוט היו עלה התאנה שאיפשר לבית הלבן לשווק את ממשלת ישראל כלגיטימית. איך ישווקו את שני חריגיה. איך יחסום נתניהו את ההדלפות. איך יתמודדו עם השניים הרמטכ"ל וראש השב"כ.
שוחחתי השבוע עם גורם צבאי על הקשיים הביטחוניים שצפויים למדינה בהמשך הדרך. הוא אמר לי שני משפטים מכוננים. האחד, עם כל מה שמכינה לנו איראן, אנחנו עוד נתגעגע לעזה; השני, במענה לטענות על דרישות התקציב של צה"ל, הצבא אולי גדול על המדינה אבל קטן על האתגרים הביטחוניים.
סמוטריץ' פתר את הבעיה בדרך משלו: בכובעו כשר אוצר הוא עיכב את הכסף לרכש מטוסים, ובתמורה סחט מהצבא התחייבות למינוי איש משלו שיחזיק בכל סמכויות המינהל האזרחי שנוגעות למתנחלים בשטחים. החתול ישמור על השמנת. מעניין מה ידרוש בן גביר בתמורה להעברת סיוע הומניטרי לעזה. שחרור בן אוליאל, הרוצח מדומא? פיטורי המפכ"ל? ממשלת בן גביר על מלא יוצאת לדרך. ¿
