הרגע שבו אבי לוזון ירד מהיציע כדי לסמן לשופט הרביעי שתוספת הזמן נגמרה וצריך לשרוק לסיום, היה רגע טהור של כדורגל ישראלי, שכאילו נוצר במעבדה לייצור רגעים כאלה. 72 שנה מכבי פ"ת חיכתה לשריקת הסיום הזו, וכשהיא הגיעה אבי לוזון רצה לברך "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", אבל עצר באמצע כדי לבכות מהתרגשות. הוא תיכנן לפרטי פרטים את החגיגה הלוזונית הראשונה בהיסטוריה ולא ציפה לדמעה הקטנה, שהתגנבה בלי הזמנה.
מי ששלח את כל שונאיו "לפתוח מנגלים" אחרי ירידת ליגה, התגאה בתואר "האיש החזק בכדורגל הישראלי", הפך פתאום לאוהד הקטן שמתרגש מהתואר של הקבוצה שלו. "לכו תפתחו מנגלים" המתריס הפך לקריאה המתוקה "בואו לחגוג, יש אוכל ושתייה". הוא יודע מה אומרים על הקבוצה שלו, הוא מכיר את כל הבדיחות על האוהדים שמגיעים במונית, ולפתע הוא ראה מולו 6,000 כאלה. אותם אי-אפשר לדחוס במכונית אחת. גם לא באוטובוס. תשכחו מה"קיר הצהוב" של דורטמונד וקבלו את "הקיר הכחול" של אוהדי מכבי פ"ת.
מכבי פ"ת הפכה לסמל של הקבוצות שמצליחות להתקיים בליגת העל ללא אוהדים. דווקא התברר שיש לה לא מעט אוהדים, אבל קשה להביא אותם בימי שגרה. זה לא באשמתם. יש כאן ליגה לא שוויונית עם פערים כלכליים שרק הולכים וגדלים, אז ברור שלאוהדים לא שרופים של קבוצה בינונית לא יהיה חשק להגיע לכל משחק. לוזון עשה מאמצים רבים לאורך השנים כדי למשוך קהל, זה לא תמיד הצליח, גם הניהול המקצועי לא היה טוב, אבל לוזון נשאר. עוד עונה ועוד עונה, יותר מ-30 שנה. מקום בצמרת או ירידת ליגה, הוא לא עזב את מפעל חייו (למעט הפסקה לצורך התפקיד של יו"ר ההתאחדות), ולא איבד אפילו טיפה מההתלהבות. עם כל הביקורות המוצדקות עליו, כמו ההפיכה של מכבי פ"ת למפעל ג'ובים עבור בני משפחתו, צריך לזקוף לזכותו את העובדה שהשאיר את מכבי פ"ת על המפה.
וביום חמישי לוזון לקח סוף-סוף לקח תואר גדול, וחגג אותו עם אלפי אוהדים ביציעים. הוא לא שכח להודות להם, הזמין אותם לחגיגות, רק שירגישו טוב ויבואו. הלוואי שהערב הזה היה נקודת מפנה עבור מכבי פ"ת ועבור אבי לוזון, שמעכשיו יגיעו למשחקיה אלפי אוהדים שייתנו עבודה למאות נהגי מוניות.
