מערכת היחסים שלי עם נעמי שמר התחילה בדחייה. זה קרה ב-1994, כשכתבתי על שלומית להבי, הילדה שהעניקה לה השראה לכתיבת השיר "שלומית בונה סוכת שלום". התקשרתי לשמר והיא סירבה לשתף פעולה. העובדה שהייתי אז שינקינאי מרושע ומלא פוזה לא עזרה. כעבור שנתיים חייגתי אליה שוב, הפעם במסגרת ראיון עם הזמרת מיטל טרבלסי, שהרטיטה לבבות עם "הו, רב חובל", השיר ששמר תירגמה והלחינה בעקבות רצח רבין. שמר הכתיבה לי תגובה קצרה והסבירה למה אינה אוהבת ראיונות.
"ראיון עיתונאי מנוגד למהות העבודה שלי", אמרה. "כל העבודה שלי בכתיבת שיר היא לזרוק את המים ואת כל המיותר ולהשאיר את העיקר, אבל אז באים אליך עיתונאים ורוצים שתחזיר הכל. אני מוכנה לדבר בלי סוף, אני פטפטנית עצומה, אבל לפרשן שירים, זה כמו שתעמיד סיר שעות על האש, תצמצם את הרוטב, ואז מגיע עיתונאי עם דלי מים ואומר, 'תחזירי הכל'. לא סתם אני מתנגדת. אבל אחר כך, כשאני רואה את זה בכתב, אני ממש יוצאת מרושעת".
ב-1997, במלאת 30 שנה ל"ירושלים של זהב", שוב התקשרתי, והפעם נתקלתי בקיטורים. "מה יש לחדש? אמיר, אתה כל כך מביך אותי. באמת. אין צורך להכביר מילים. אני מבקשת ממך חנינה, רחמים. הלאה. די". בכל זאת, התעקשתי להמשיך בשיחה. שמר שיתפה פעולה אבל דרשה לעבור על הכתבה לפני שתרד לדפוס. קבענו בקפה "מרילין מונרו" המנוח בנווה אביבים. שמר הייתה מחוממת על כתבת מעיתון אחר שכתבה על "אנחנו מאותו הכפר" בלי לראיין אותה, והבטיחה שפעם תחשוף באוזניי את הסיפור האמיתי סביב השיר.
שנה חלפה, והפעם נשלחתי לראיין אותה לרגל חגיגות היובל למדינה. היא הסכימה להיפגש, ושוב הציבה תנאים. "בלי תמונות חדשות. שיסתפקו בתמונות ארכיון. ואתה זוכר שבפעם שעברה הרשית לי לעשות הגהה? אז גם הפעם. לא אכפת לי שיקצרו, אבל חשוב לי שמה שאמרתי ייצא נכון".
ברור שהסכמתי לתנאים. במהלך הראיון דרשה שאסגור את הטייפ מדי פעם, בעיקר כשדיברה על ילדיה. "הם שונאים שאני מספרת עליהם", אמרה. כשתהיתי למה היא מתעקשת שאסגור את הטייפ ואיך זה שהיא לא בוטחת בי, השיבה, "אתה לא תזכור שאמרתי לא לצטט".
בתחילה סירבה לדבר על "אנחנו מאותו הכפר". "השיר הזה הוא פצע פתוח, מדמם וכואב", הסבירה. במשך שעות פיטפטנו על הספייס גירלז, דנה אינטרנשיונל, חוויות ממלחמת השחרור ודוגמניות שמתראיינות בטלוויזיה ואי-אפשר להבין אותן. ואז היא החליטה לספר על "אנחנו מאותו הכפר" ועל זאב עמית ויוסף רגב, שבהשראתם נכתב השיר. זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה: השיר נולד כששני החברים היו בחיים, ושבע שנים לאחר מכן נפל עמית במלחמת יום כיפור. בסוף השיחה הודתה שמר שחשה הקלה עם חשיפת הסוד.
מאז נרקמה בינינו ידידות. יצא לנו להיפגש לא מעט, ותמיד חששתי שהיא תתפוס אותי בשגיאות בעברית או, להבדיל, בנימוסי שולחן קלוקלים. הכל עיניין אותה. פעם שאלה איך השגתי ראיון עם מדונה. בהזדמנות אחרת התעניינה למה אני לא אוהב עגבניות חיות. לקראת יום השנה ה-20 למותה האזנתי שוב לראיונות שערכתי איתה, ולא יכולתי שלא להתגעגע לחוכמתה, להומור שלה, לקסם האישי, לעברית העשירה, לכנות וגם לנרגנות. "יש לי פתיל קצר", אמרה. "אני מהירת חימה וקצרת רוח. לא התרככתי עם השנים. נשארתי אותו פרא אדם".
בעיקר הצטמררתי להיווכח עד כמה הייתה פסימית לעתיד המדינה וכמה הייתה חרדה לקיומנו. "האופטימיות שלי התעמעמה", אמרה לי ב-1998. "אנחנו חיים בסכנות נוראות. טיל אחד יכול לעשות מאיתנו סלט פירות. חייתי מספיק שנים כדי לדעת שאסון כזה ייתכן. משפחתי בווילנה הושמדה. כל הקהילה נמחתה יום אחד מעל פני האדמה. אני יודעת שזו קפריזה של שליט מטורלל, וזה עלול לקרות גם לנו".
האזינו לקטע משיחה של נעמי שמר ואמיר קמינר בערוץ התרבות של ynet
