לכתוב על כדורגל וריאל מדריד זה לכתוב על מיסטיקות. לא מיסטיקות חבויות, נעלמות, שיש עליהן עוררין, אלא מיסטיקות חיות, נושמות, ברות קיימא, שאפשר לגעת בהן.
קחו לדוגמה את הגמר שלשום. ריאל הייתה נחותה מדורטמונד לאורך כל המחצית הראשונה, וגם במחצית השנייה היא לא ממש השתלטה על המשחק, אבל אז….
בדקה ה-72 נכנס למשחק שר הטרגדיה, כבודו מרקו רויס. ודקה אחר כך ריאל זכתה בקרן. טוני קרוס, במשחק האחרון שלו בכדורגל המועדונים, ניגש לכדור. עכשיו, הסגל של ריאל מלא במטר שמונים ומשהו, מוצקים שיכולים לדאות באוויר (וגם מטר תשעים אחד), וגם ההגנה של דורטמונד זה לא ממש מופע של ננסים, עם שלושה שחקני הגנה מעל מטר ותשעים. קרוס הגביה את הכדור, שנחת במדויק על הפדחת של דני קרבחאל, השחקן הכי נמוך בסגל של ריאל, ומשם לפינה הרחוקה ופנימה. מיסטיקה אחת, קבוצה בכדור הארץ אפס.
קרבחאל הצטרף לריאל בגיל עשר, לפני 22 שנים, קצת אחרי שזינדין זידאן כבש את שער הניצחון המדהים נגד באייר לברקוזן בגמר גביע אירופה לאלופות. אחר כך הוא שיחק תחת זידאן, לקח אליפויות אירופה איתו ובלעדיו, ואתמול עבר ברשימת הזוכים בגביע האלופות עם ריאל את אלפרדו די סטפנו. "האתלטיק" הציג אתמול תמונה של קרבחאל מניח את אבן הפינה למגרש האימונים של ריאל כשהגיע למועדון כילד. הוא עושה זאת לצידו של די סטפנו.
אחד המרכיבים העיקריים והחשובים להילה ולמיסטיקה, זו המסורת של המועדון, הלפיד שמועבר מדור לדור, הבשורה. אתם יכולים לסמוך על זה שבעוד עשרים שנה תצוץ תמונה של כדורגלן שרק זכה עם ריאל בגביע האלופות, עשרים שנה לפני כן, כשהיה ילד, כשהוא משקה את הדשא החדש בברנבאו עם קרבחאל.
על פניו, גם הכדורגל של ריאל מדריד מבוסס על קומבינציה של פסיכולוגיה ופיזיות, כוח ונחישות, כוח רצון ואתלטיות. אבל אפילו בארץ דתית כמו ספרד ברור שמדובר במועדון שהוא פנטזיה, שמשחק במחוזות הלא נודע. ריאל היא דת עם אל מתחלף, עם גלקסיה תמידית של כוכבים, היא מרחיבת חללים, היא מקיימת את הזמן (בברנבאו משחקים 85 דקות ואז חמש הדקות האחרונות נראות כמו עוד 85 דקות), היא מקימה מהמתים (תחשבו על שני הגולים נגד סיטי השנה, שנכבשו על ידי שחקן שנקבר במרכז הטבלה של הפרמייר-ליג). צ׳לסי, ליברפול, סיטי, מי לא כפת את ריאל לעמוד, הכניס את העמוד לקופסה וזרק את המפתח לקופסה ואותה לקרקעית הים, רק כדי לגלות שלריאל יש את הקוד לקרקעית הים.
האוהדים של ריאל הם מאמינים מסוג אחר. הם הולכים בכל סוף שבוע לבית התפילה שלהם. הם מתפללים, ותפילותיהם נענות. פעם אחר פעם אחר פעם. הם עדים לקיומו של האל, ושל 11 מלאכיו.
מיתולוגיה
כשאתה משחק במועדון כזה, הלא ייאמן הופך למשהו שאתה יכול לגעת בו. לבעוט בו. לשגרה בטלה. קרוס פורש? קרוס שאין לו תחליף? ישלמו 100 מיליון על היי ג'וד בלינגהאם שכבש העונה 23 שערים, רובם מכריעים, רובם בדקות שבהן השניות נמתחות לשעות. הכדור יתגעגע למגע החמים והמלטף של הפליימייקר הגרמני? נביא את אמבאפה. מיתולוגיה במצב צבירה של מועדון כדורגל.
פלורנטינו פרס תמיד היה משוגע על מודל הגלאקטיקוס, כוכבים שהפכו את הקבוצה שלו לפנטזיה, אבל דווקא קרוס פורש כרוח המדרידאית הנכונה, כהאנשה שלה: בלתי נגיע, מוצלח, לא מוטרד מברצלונה או מדורטמונד, בטוח בעצמו ובכוחו. בקלאסה אחרת. משלו.
ראמוס, רונאלדו ובנזמה הם רק חלק מהשמות הענקיים שעזבו את ריאל בשנים האחרונות, אבל בשביל ריאל זו הייתה מכה קטנטנה בכנף. קרוס הוא אולי חור גדול יותר, אבל גם הוא יתמלא. בגרמניה או בצרפת, כבר יש ילד בן שמונה שיגיע בעוד 12-10 שנה למדריד, ובלינגהאם יחנוך אותו כיורשו. מיתולוגיה. "אם תחליט לשנות את דעתך", לחש אנצ'לוטי לקרוס לאחר שהחליף אותו בדקות הסיום, "תדע שאנחנו פה, מחכים לך". מיתולוגיה.
קסם
יותר משריאל ניצחה את דורטמונד, זה היה משחק שבו היא שוב מיאנה להפסיד. לריאל תמיד יהיו סגלים נוצצים עם שחקנים מהטופ העולמי כמעט בכל עמדה, אבל הדבק שמחבר ביניהם הוא ה-DNA המנטלי של המועדון. ריאל הייתה כבויה, כמעט חסרת חיים, בשעה הראשונה. הציל אותה השוער הבלגי שלה קורטואה (מהקרם של הקרם בתפקיד, כמובן. שהציל את ריאל גם בגמר נגד ליברפול לפני שנתיים). ואז, כמו אשת קסם שחור ומסתורי, ריאל פתחה מנועים, וכשזה קרה, ויכולת לראות שזה קורה במו עיניך, היה ברור שהסיפור של דורטמונד גמור, שההחמצות שלה בחצי הראשון יחכו לה בסוף הבליץ המדרידאי.
"מארקה" הספרדי כינה את ריאל אחרי המשחק "מכונת ניצחונות". מאז ההפסד לבוקה ג'וניורס באליפות העולם ב-2000, ריאל ניצחה ב-18 מתוך 19 גמרים בינלאומיים, מאז ההפסד לליברפול ב-1981 היא לא הפסידה בגמר הצ'מפיונס. פרס זכה בתואר בפעם השביעית, כשהוא משאיר מאחוריו את הנשיא לשעבר סנטיאגו ברנבאו עם שש זכיות. אם הם קראו לאצטדיון על שם ברנבאו, את מה הם יקראו על שם פרס? יחליפו את שמה של מדריד לפרס?
בשנות ה-50 ריאל רשמה חמש זכיות רצופות בצ'מפיונס, דור הזהב הנוכחי אחראי לשש זכיות בעשור. נכון שריאל, הלכה למעשה, משחקת נגד ארבע או חמש יריבות שנמצאות באותה קומה כלכלית שהיא נמצאת בה, אבל היתרון שלה על פני מנצ'סטר סיטי או פריז סן ז'רמן הוא לא רק באיכות השחקנים, המאמנים, המתקנים או הדיאטנית, אלא בנרטיב ההיסטורי. ריאל היא לא ג'וק של משקיע עם פתיל שלא ידוע אורכו, היא לא הבלחה, היא הסלע שעליו מתנפצות התקוות של המועדונים האחרים. כולם רוצים לכתוב שירים, אבל יש רק לאונרד כהן אחד. ריאל היא הלאונרד כהן של הכדורגל.
בלינגהאם דיבר מיד אחרי המשחק על מה שהיה חסר לריאל. מספר תשע, אחד שיבוא ויסיים את המצבים שכל הקבוצה מכינה עבורו. ריאל עוד לא הספיקה לחגוג את האליפות, ובלינגהאם, פחות משנה לתוך קריירת מדריד שלו, כבר הפנים את רוח פלורנטינו פרס: "כל זכייה באליפות היא הצעד הראשון בדרך לאליפות הבאה". הרעב תמיד יגבר על השובע. מיתולוגיה שהייתה באמת.
מכונה
החלוץ הזה משך יותר מדי שמאלה מקורטואה והכדור וההזדמנות חמקו לו, והכדור ההוא היה סנטימטר ימינה, וב-99 מקרים אחרים, הכדור שפגע בקורה מתגלגל פנימה, אבל אתה לא מתעסק עם אלוהי הכדורגל. אלילת המזל בבעלותם, וגם החללים והזמן, ואתה יכול לשחק 180 דקות עם האשליה, ובסוף תבוא הפיה בלבן עם הקסם השחור, ותעיר אותך לתוך מציאות שהיא בעצמה לא מודעת שקיימת.
"הטריק הכי גדול של השטן היה לגרום לאנשים להאמין שהוא לא קיים", אומר ורבל קינט בסרט "החשוד המיידי". אתה תמיד מסיים מאבק נגד ריאל "גאה בעצמך" או "נתנו את הכל על המגרש" או "אין לנו במה להתבייש", ואיכשהו תמיד מדובר באותן פסאדות שמנסות להסביר לדוברן איך המשחק נגמר, שוב, בהפסד למכונת הניצחונות. ורק שנים קדימה, ברטרוספקטיבה, אתה מבין שמכונת הניצחונות קיימת רק בגלל שתמיד היא תמצא את הקורבן שישמן את גלגלי המכונה. כמו לאונרד כהן, יש רק ריאל מדריד אחת.
