לפי שני סקרים שנערכו לקראת סוף השבוע שעבר, בחדשות 12 וב"מעריב", בנימין נתניהו ניצב בפני הישגו הפוליטי הכביר ביותר וכנראה גם חסר תקדים ברמה העולמית: כרגע הוא נשאר ראש ממשלה גם לאחר הבחירות הבאות, למרות שבמשמרת שלו התחולל הטבח הכי חמור ביהודים מאז השואה, שטח המדינה התכווץ בצפון ובדרום והיא לא מצליחה להכריע ארגון טרור, שצבר את רוב עוצמתו במשך שנות שלטונו הארוכות. לינדון ג'ונסון ניצח בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1964 ב-44 (!) מדינות, אך ויתר על ריצה לכהונה שנייה בעיקר בגלל הדשדוש במלחמת וייטנאם. נתניהו, בכהונתו המי-יודע-כמה, לא מזכיר אפשרות כזאת אפילו בצחוק.
לפי הסקרים, הוא יכול לצאת מבחירות עם עוד ממשלה מורחבת בראשותו ("שעת חירום") או לחלץ סבב בחירות נוסף. האריתמטיקה בסיסית: כל עוד הגוש הנגדי, בכל קונסטלציה (למשל מפלגת ימין עם נפתלי בנט, יוסי כהן וכו'), לא זוכה ב-61 ללא רע"מ, המשמעות היא שאין היתכנות לממשלה שאינה בראשות נתניהו. ממשלה בשיתוף רע"מ התפוררה במהירות, וזה היה לפני אירוע מעצב מציאות כמו 7 באוקטובר. לאחר 7 באוקטובר אין חיה כזאת, כפי שהכריז ח"כ אביגדור ליברמן. זאת ועוד: גישתו ההתקפית והלא מתנצלת של יאיר גולן גוררת כבר עכשיו קמפיין דה-לגיטימציה מימין, שמצייר אותו כ"אנרכיסט" כאילו שאיתמר בן גביר הוא אזרח למופת. ומי שבונה על שתי המילים הכי פתטיות בעולם – "מרד בליכוד" – מוזמן לרשום את ילדיו למוסדות החינוך בצפון לשנת הלימודים הבאה.
ייתכן שהמהפך טמון בדמות חיצונית, מעין ברבור שחור ונקי. יהיה מטופש לפסול אפשרות כזאת, אך יש להודות שהמלאי מוגבל למדי: נדמה שכולם כבר נוסו וניסו. וממילא, גוש נתניהו עבר שינוי חשוב: הימין הקיצוני הוא כבר לא הזנב שמכשכש בו אלא מהווה חלק ניכר מהדבר עצמו. כשיואב גלנט אמר "אנחנו ממשיכי דרכו של בגין, לא של בן גביר", ח"כ טלי גוטליב שאלה: "מה רע בבן גביר?", ובן גביר עצמו הגיב: "רוב מכריע מהליכודניקים... תומכים בקו התקיף שלי". לכן, אגב, בסקר חדשות 12 רואים שגם אם קמה מפלגת ימין חדשה, רק מנדט אחד עובר מגוש נתניהו לגוש הנגדי.
אפשר לנתח את הפוליטיקה שמאחורי זה ושוב להאשים את בני גנץ. זה אומנם כיף וקצת נכון, אבל זו גם פחדנות והיעדר יושרה. הסיפור הוא הציבור שבוחר כיצד לעצב את עתידו, בוודאי בנקודת זמן קריטית שלא הייתה כמותה מאז 1948. מהסקרים, וגם מהעובדה שאותה התפוצצות ברחובות שהובטחה שוב ושוב על ידי פרשנים לענייני רחשי העם לא מגיעה, עולות שתי אופציות: או שנתניהו לא נכשל והכל בסדר, או שנתניהו נכשל אבל זה פחות חשוב מהיבטים אחרים (למשל ממשלה ללא ערבים).
ובעיקר, נראה שכמחצית מהציבור הישראלי פשוט לא מאמין בחילופי שלטון (ושוב, לאו דווקא בין ימין מובהק לשמאל מובהק) כערך בפני עצמו, למרות כל הראיות והעדויות לכישלון, להתנוונות ולסיאוב. אולי תחושת השייכות וההזדהות חשובות יותר ממבחן התוצאה. אולי זאת האווירה המסוכנת של "כולם אותו דבר". זה לא משנה: קל להפנות את האצבע לנתניהו, לשטיחים שלו, לערוץ 14 וכו', אבל בסוף ישראל תגיע בדיוק לאן שהישראלים והישראליות יוליכו אותה. לא יותר ולא פחות.
נראה שכמחצית מהציבור הישראלי פשוט לא מאמין בחילופי שלטון כערך בפני עצמו, למרות כל הראיות והעדויות לכישלון, להתנוונות ולסיאוב