"האמת חייבת להיאמר, אני סיפור סינדרלה", אמר לי פעם דוד לוי, אחרי שחזר סופית לבית שאן, שְׂבַע קרבות במערכת הציבורית ואחרי שעמד בצמתי המדיניות המרכזיים. "איפה ראית מישהו שהתחיל כפועל בניין, והגיע לעמוד בראש משרד החוץ ולהיות אחראי על ניווט מדיניות החוץ של ישראל?"
עלינו ארצה, לוי ואני, באותה אניה – "ארצה" – בקיץ של 1957. משפחתו הוסעה במשאית מהאניה לבית שאן, שאותה לא עזב גם כשנשא בתפקידים רמי מעלה. הבית הזה בבית שאן, שאליו נהג לחזור בסיומם של ימי עבודה ארוכים בכנסת, דרך כביש הבקעה, סימל יותר מכל דבר אחר את הברית בינו לבין רעייתו רחל, שאותה הכיר כשהייתה בת 16. ראיתי אותם ברגעים מרגשים של חברות, נאמנות ושמירה הדדית.
שנות היכרותנו כללו רגעים של גילוי לב מוחלט: לא שכחנו את מקורותינו. הוא נהג לספר לי על מקום הולדתו במרוקו, ואני על כפר הולדתי בהונגריה. לפעמים נסבו השיחות בינינו על סוגיות מדיניות שטיפל בהן. הוא תמיד היה בקיא בפרטים, והחזיק בעמדות ולעיתים בתובנות מפתיעות. במלחמת לבנון הראשונה היה השר היחיד בישיבה שהתכנסה ב-16 בספטמבר 1982, אחרי רצח באשיר ג'מאייל, שהתרעם על הכוונה לאפשר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה. "אני יודע מהי המשמעות של הנקם אצלם, איזו שחיטה עלולה להיות שם", אמר לחבריו. אחדים מהמשתתפים בישיבה לעגו לו – אבל לוי צדק. בהמשך, ב-1984, הוא היה השר היחיד מהליכוד שהצביע בעד יציאה חד-צדדית מלבנון.
גם נאמנות איפיינה אותו, עקשנות – וחברות פוליטית שלא תמצאו היום. רגע לפני הקמת הממשלה הראשונה של נתניהו, ב-1996, לוי גילה שנתניהו לא מתכוון לכלול את אריאל שרון בממשלתו. הוא נכנס אל לשכת נתניהו בכנסת, והודיע לו: אם שרון לא בממשלה, גם אני לא אהיה בה. כך נתפר משרד התשתיות עבור שרון.
לוי הגשים כמעט כל חלום, לבד מאחד: ראשות הממשלה. בראייתו את עצמו הוא היה ראוי לתפקיד הזה. הם גם האמין שמוצאו המזרחי עמד בעוכריו, וכי המערכת הפוליטית מנעה ממנו להגיע אל התפקיד הזה רק משום שהוא מרוקאי. כמנהיג ציבור, הוא גילה רגישות לכאבי הזולת החלש, וסייע למי שציפו ממנו לעזרה. לא הייתה לו השכלה פורמלית, אך היה לו שכל שרק מעטים ניחנו בו – והייתה לו חוכמת הלב.
ולפעמים, רגע אחד מיטיב לתאר את האדם יותר מכל סיפור ארוך ומפורט. באחת הטיסות עם לוי לוועידה בינלאומית, החמאתי לו על העניבה שלו – והוא בתגובה פנה אליי, חייך, הוריד את העניבה, תלה אותה על צווארי ואמר: "יא משוגע, הנה העניבה, היא שלך".
לא הייתה לו השכלה פורמלית, אך היה לו שכל שרק מעטים ניחנו בו – והייתה לו חוכמת הלב
