בשולי ההצעה לסיום המלחמה בעזה שפירט הנשיא ביידן ומקורה כנראה ביוזמה ישראלית, מוזכר כבדרך אגב שיקום הרצועה ב"יום שאחרי". לפי המתואר בה, המהלך צפוי להתממש בשלב השלישי, יחד עם השלמת החזרת החטופים, באופן שיחתום את המערכה ויסמל שיבה למצב שקדם ל-7 באוקטובר.
היוזמה מציגה בפני ישראל אמת כואבת שהייתה ברורה כבר לפני כמה חודשים. קיימות רק שתי ברירות אסטרטגיות: לכבוש את כל הרצועה כדי ליצור באזור סדר חדש, דבר שאין כרגע יכולת או רצון לממשו; או לפנות לעסקה לשחרור החטופים עכשיו, שתלווה במחירים כואבים.
חמאס מאותת בחיוב בהקשר ליוזמה. מבחינתו, היא מגלמת את יעדו האסטרטגי במלחמה: שרידותו כגורם הכוח הדומיננטי בעזה. הדבר ימומש באמצעות נסיגה הדרגתית של צה"ל מהרצועה וחזרת העקורים מהדרום לצפון, תוך המרת היעד הישראלי (והאמריקאי) המקורי של הכרעת חמאס בהכרזת ביידן ולפיה "ישראל קצרה ניצחון בכך שהארגון לא יוכל לפגוע בה כמו ב-7 באוקטובר".
לצד זאת, חמאס מפגין חשיבות רבה בשיקום הרצועה. מהלך כזה יעניק תוקף מחודש לאסטרטגית הארגון בדבר יכולתו לקדם ג'יהאד ולנהל ממשל בעת ובעונה אחת, בלי צורך לבחור באחד משני הנתיבים. זוהי תפיסה היסטורית מחזורית המבוססת על מערכות בעצימות גוברת שביניהן תקופות רגיעה, שאמורה להוביל בסוף להכחדת ישראל.
במציאות הנוכחית ישראל צריכה לבחור בגרועה פחות מבין החלופות הרעות שניצבות בפניה. עסקה עדיפה על המשך הלחימה בתצורתה הנוכחית המסבה נזק אסטרטגי גובר ומקשה במימוש שני היעדים האסטרטגיים של המלחמה: מיטוט שלטון חמאס ושחרור החטופים.
לצד "הצפרדעים" שיהיה על ישראל לבלוע, ובראשן קבלה - באופן זמני בלבד! - של חמאס כגורם דומיננטי בעזה, מומלץ שתתנגד לשיקום הרצועה. השיקום יגלם אי-לימוד מוחלט של קונספציית ה-7 באוקטובר שנסמכה על הנחה ולפיה שיפור המצב האזרחי ייצור מחיר הפסד, יפחית את המוטיבציה להסלמה ו"יכופף" להט אידיאולוגי. מאמץ לשיקום עזה יוכיח לציבור העזתי ולעולם כולו כי חמאס לא רק נותר גורם כוח מרכזי במערכת הפלסטינית, אלא גוף בעל תפיסה המניבה הישגים אסטרטגיים.
ישראל צריכה לוודא שהציבור בעזה יקבל ב"יום שאחרי" כל סיוע הומניטרי החיוני לקיום בסיסי, ובפרט מזון ומים, אך לדחות את פיתוח מרקם החיים ברצועה כל עוד חמאס שולט בה. אין תוחלת בכך כל עוד הרצועה מונהגת בידי גורם שדבק בהכחדת ישראל, שכבר החל בתכנון המערכה הבאה שתלווה בחורבן כל השקעה שאולי תהיה ברצועה. זהו מסר שישראל צריכה להציג בעולם: כל השקעה בעזה תחת חמאס תימצא בסיכון גבוה וסביר שתאבד בעימות עתידי, כפי שאירע לעשרות פרויקטי שיכון, בריאות וחינוך שחרבו במלחמה היות ושימשו לחלק מהתשתית הצבאית של חמאס.
המסר חיוני גם עבור הפלסטינים שתחת שלטון חמאס שהתרגלו לחיים שבהם שזורים יחד מבצעים וסבבים, לצד פיתוח מרקם חיים וקבלת סיוע חיצוני נרחב, לרבות "מחוות" מישראל, דוגמת היתר ליציאת פועלים לעבודה. מדובר בהסכמה בפועל של הציבור להפיכת עזה לפרויקט ג'יהאד, שבמסגרתו "הותך" חמאס - ובעיקר תשתיתו הצבאית - במרחב האזרחי.
רק חוסר נורמליות מתמשך עשוי לעורר חשבון נפש ותסכול כלפי חמאס, שבקושי קיימים כרגע. על העזתים להבין שכל עוד יקבלו את שלטון חמאס - בהתלהבות או בשתיקה - אולי "יזכו" ב"מפגנים מפעימים של התנגדות", אבל יהיו נטולי אופק, ובכלל זאת תעסוקה, שיפור תשתיות ורמת החיים. התנערות מבית היא כנראה הדרך היחידה לערעור ממשל חמאס, והיא תהיה יעילה יותר משלל האשליות בדבר פיתוח חלופה ממשלית ורעיונית שתאתגר את חמאס, אולם סביר יותר שהיא תיגדע על ידו בכוח.
רעיון שכזה צריך להיות מוטמע בתוכנית אסטרטגית סדורה שעל ישראל לגבש בתום המלחמה במטרה לעצב מחדש את המציאות ברצועה, ובמוקדה מיגור חמאס, שימשיך לחתור לפגוע בישראל.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
ישראל צריכה לוודא שהציבור בעזה יקבל ב"יום שאחרי" כל סיוע הומניטרי החיוני לקיום בסיסי, ובפרט מזון ומים, אבל לדחות פיתוח של מרקם החיים בעזה כל עוד חמאס שולט באזור