איבדתי את הטלפון. אולי הוא אפילו נגנב. אני מדמיינת אותו בידי אדם אחר, מפעיל אותו, נכנס לפתקים ורואה אינספור שרבוטים ורעיונות. הוא חושב לעצמו שזה גיבוב מילים, בטח עושה "מחק הכל" עוד לפני שבכלל תוהה על עצם העניין. אולי עדיף ככה. מה מישהו יעשה עם רעיונות לאפליקציית הגיף הקולי או שלל בדיחות שחורות על המצב, כל מיני דברים שמשלבים בין צחי הנגבי לאימוני הקראטה המרשימים שהוא הראה באיזו תוכנית טלוויזיה.
הרבה קראטה, פחות חמלה.
גם כל התמונות הלכו, כאילו לא הלכו, אבל כן נכון שלא הקפדתי כל חודש לוודא שהכל מגובה. מה מגובה? מה אני צריכה כבר לגבות? אפשר לחשוב מה יש לי. והנה עכשיו אין לי תמונות. יש קצת, צילומי מסך מביכים, דברים גנריים מהגן. סרטון הלידה פשוט נמחק לו, נעלם, זהו.
איכשהו אני מצליחה לשחזר חלק. הולכת לגיא פון בשכונה שיושיע. "את לא מגבה", "אני כן מגבה", מה הטעם לגבות אם לא הכל מגובה? מה אני צריכה צילומי מסך מלפני שנתיים? מי אחראי לזה? בסוף גיא פותר עוד, ונוספות עוד תמונות. "הנה, הרוב עד מארס 23 חזר". אני מסתכלת בתמונות עד מארס 2023. החיים שלנו באמת היו כל כך שונים? מי אלו האנשים החייכנים הללו? מטיילים, תמונות מהחרמון, מעין זיוון, הופעה באיבים, שער הנגב, וידיאו מיום האישה בשער הנגב, יום צילומים ביראון.
מה עם כל המקומות הללו? ניסיתי לחשוב הכי מצומצם שאני יכולה, להתבאס באופן אישי על התמונות שאבדו, על כל היומן שאין דרך לשחזר. רציתי לכעוס ולרתוח על זה שככה איבדתי את הטלפון, או אולי הוא אפילו נגנב ולמה אני מתנהלת ככה.
אבל כל הכעס שלי בוזבז וכל העצבות נגמרה. אני אפילו אדישה כבר לזה. אז אין תמונות ואין רשימות ואין כלום, ואין הודעות קוליות של רשי כשהיה בן שלוש, או משפטים ראשונים של תמרה, מה הטעם? נוסטלגיה זה סתם. אז אין סרטון של החזרות של בילבי מ-2019. המדינה במצב ממש קשה, אז מה יש לי להתבכיין עכשיו. לאנשים לא אכפת מהחטופים, אז שמישהו יחזיר לך טלפון? אל תגזימי. החיים עצמם וכל זה.
ועכשיו אפילו החיים עצמם כבר לא חשובים. תתרכזי במה שחשוב. ומה חשוב? מה באמת-באמת חשוב? אנחנו עדיין יודעים מה חשוב? מה בולט מעל הכל באותיות קידוש לבנה? להחזיר אותם עכשיו.
