מי שסוכתו נופלת // צבי בן מאיר } הקיבוץ המאוחד } 238 עמ'
באגדה משפחתית מספרת שסירבתי לנעול סנדלים בתור פעוט, לחשוף בהונות בציבור. כפשרה, הדביקו לסנדלים מדבקות פרפרים שהסתירו את מקורות הבושה שלי. הסתירו, ואם יורשה לי להעיר, רמזו שמתוך האצבעות האלה יצמח יום אחד גבר הומו, חובב פרפרים. שנים רבות לאחר שלמדתי לקבל את בהונות הרגליים שלי ושל זולתי, נזכרתי שוב באנקדוטה הזאת לאורך הקריאה ב'מי שסוכתו נופלת'. ספר הביכורים של צבי בן מאיר מתבונן מתוך כאב עצור וממרחק קרוב במופעים האלה של הסתתרות חושפנית, שדווקא מייצרים רעש ומושכים תשומת לב. מדוע בעצם נזכרתי בפרפרים ההם? אולי מפני שמעל לכל, הספר נכתב מתוך הניסיון השוחק לאזן בין התשוקה להשתייך, לזכות באהבה, לצורך להסתיר חלקים מעצמנו. להתגונן מפני רמיסת האצבעות.
כותרת הספר, 'מי שסוכתו נופלת', ממקמת את הקריאה במבט לאחור, בידיעה שמשהו עומד ליפול. הספר מתאר את חיי הנישואים של ביני ואסתר, זוג דתי, שמתחתנים בידיעה מעורפלת, כמעט בלתי מדוברת, שבִּיני נמשך לגברים. הכותרת הזאת היא שבר ציטוט, כנראה, משיר שחיבר יורם טהרלב. במסגרת הקריאה, היא מתקשרת לאחת האנקדוטות הבולטות שמתארות את המאמץ המתמשך והשוחק להקים בית יציב על יסודות רעועים. לרגע אחד נדמה שזה יקרה. וביני, שהוא גם מספר הסיפור, עד לנקודה אחת, עקרונית, שבה רשות הסיפור עוברת לאסתר; לרגע אחד ביני מתאר את עצמו מתבונן בסוכה הקטנה שהציבו בדרך לא דרך על גג הבניין. זאת הייתה יכולה להיות גלויה מתוקה. מלמטה, מבחוץ, מהרחוב — הסוכה נראית כמו קובייה קטנה של אור. אבל הרוח מתקוממת מול הדימוי המתוק. מעיפה את הסכך לכל הרוחות.
העיקרון של קוביות קטנות הולם גם את מבנה הספר, שכמו אלבום תמונות, מתלבש במבט לאחור, בונה סיפור אחד תוך כדי תנועה בין כמה מוקדים וזיכרונות מתפרקים-מתחברים. מעל לכל, הספר מתאר את התהליך שהובילו להחלטה של אסתר וביני להתגרש אחרי שש שנות נישואים ושני ילדים. להרים ידיים ולהודות שהחברות ביניהם אינה תחליף למשיכה, לאינטימיות, וגם לא דיבורים רמים שהם סופגים מכל עבר על משפחה כייעוד לאומי. במקביל, הספר מתאר את המעבר של ביני מנעורים לתחילת הבגרות. בדרכו המאופקת והבלתי מתפלמסת, זהו גם סיפור על ההתמודדות עם הנורמות של הבורגנות הדתית בישראל של שנות האלפיים. הספר, אפשר לומר, מצטיין בהצגת רגעים יומיומיים, שבהם התהליכים המחניקים האלה מתרחשים בנועם, בשקט, באזור הביניים שבין אהבה, מניפולציה והזנחה.
בתחילת הקריאה, הטון וקצב הסיפור עשויים להיראות מונוטוניים, חזרתיים, משיקים אפילו לאזורים פדגוגיים. אבל עם הזמן הצלחתי לבסס קרבה עם הספר ועם הפרספקטיבה שהוא מעצב. עצם ההיצמדות למבנה מסוים של זיכרונות, של סצנות, לרגעים שבהם השקט, העדינות והנימוס קורסים — ממחישה את הדרמה החברתית והרגשית הזאת. את האופן שבו לומדים לשתף פעולה עם נורמות מחניקות, ואת התהליך האיטי שבו העסקה הזאת מתחילה להתפורר, לגבות מחיר שאי-אפשר לחיות איתו יותר.
הקולנוע והתיאטרון בישראל נוטים לקחת סיפורים כאלה למקומות צעקניים ונצלניים. אבל ספרו של בן מאיר נמנע מהאווירה הסנסציונית שמאפיינת לעיתים את הטיפול בנושאים כאלה. זהו ספר שלא מחפש להאשים או להתפלמס, אלא מתבונן בשקט ובמלנכוליה בהתפוררות של חיי הנישואים — ודווקא מתוכם מסמן צורה אחרת, פרדוקסלית, של שיתוף פעולה, בנכונות להיפרד. לוותר על קרבה חלקית, בלתי מספקת, בשם אידיאל מפוקפק של הקרבה עצמית.
עם זאת, לאורך הקריאה, היו חסרים לי רגעים שבהם הסגנון והפרספקטיבה המתונים והנוגים של הספר היו נפרצים. רגעים של הומור ובוטות. גישוש אחרי רגשות פחות מיושבים. נדמה שגם הדמויות שקרובות לביני, ובראשן אסתר, מפנות אליו שאלה כזאת: למה אתה שותק במקום לצעוק. באחד הרגעים היפים בספר, אסתר שואלת את ביני לאן הלכה כל התשוקה שלו לאורך כל השנים, שאלה שנותרת ללא מענה. בעקבותיה אפשר לשאול, היכן נמצאים ההיבטים האפלים יותר, הכעס, האיום, הגיחוך בחיים שהספר הזה מתאר.
הספר לא מנסה ולא יכול לענות על כך. במקום זאת, הוא מצביע על המתח המצטבר של שמירה על הסדר הטוב, על חיים מרופדים במלנכוליה — כמחיר וכגמול על שיתוף פעולה עם מסגרת שלא מתאימה לנו, כתחליף הטוב ביותר לחיים נסבלים. ואולי דווקא מתוך העדינות והרוך שמאפיינים את הספר, הוא מעורר שאלה רחבה יותר ברוח הימים האלה. עד כמה אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם נורמות שמדכאות אותנו בשם סדר ושלווה שהולכים ונפרמים? עד כמה אנחנו מוכנים להשתיק את עצמנו לטובת שקט תעשייתי, גם כשהמכונה מתפרקת, מחרחרת, יורה גיצים. 'מי שסוכתו נופלת', בדרכו האוהבת, המסרבת להיפרד, הוא גם קריאה עצובה להתעוררות. הוא שואל את עצמו מתי הכניעה לשקט מתחילה למרוד בעצמה. מתי התשוקה לבית הופכת למבוי סתום. •
בן מאיר מצביע על המתח המצטבר של שמירה על הסדר הטוב, כמחיר וכגמול על שיתוף פעולה עם מסגרת שלא מתאימה לנו, כתחליף הטוב ביותר לחיים נסבלים