בואו נגיד את האמת 1: סרטי גמר של סטודנטים לקולנוע מעניינים לרוב רק את ההורים שמחויבים לצפות ולתמוך בכבשה השחורה במשפחה, שהתעקשה ליצור מיוזיקל בן 17 דקות בקריית-מלאכי. האמת 2: כך גם רוב הפיצ'רים הישראליים, שמומנו חלקית מכספי ציבור. למרבית הסרטים - וממש לא רק המקומיים - יש מחזור של חודש מול אולמות די ריקים, והם נותרים בגדר שמועה בתעשייה. זה הרציונל מאחורי המהפכה החדשה של מיקי זוהר. שר התרבות מדבר נעים וחוסך בצעקות "קאט דה בולשיט", אבל השוט שלו קטלני בהרבה מכל מה שיזמה קודמתו הקולנית רגב: רפורמה על קרנות הקולנוע, כך שמימונן יובטח רק אם ישקיעו בלהיטים בטוחים, סטייל 'לשחרר את שולי'. בשיטה הזו אין את 'גט', 'ואלס עם באשיר', 'ביקור התזמורת', או אפילו 'אפס ביחסי אנוש' - כי אלו סרטים יקרים (יחסית) שעל הנייר איש לא יכול לחזות שיהפכו לתופעות מסחריות. יש ברפורמה גם פגיעה בסרטים תיעודיים וקצרים, צמצום נוכחות הקולנוע הישראלי בפסטיבלים, והפניית משאבים לערוצי טלוויזיה, כי באמת הם לא מתפרנסים מספיק מריאליטי. אתם בכל זאת רוצים לעשות קולנוע פוליטי או סתם דרמה מוזרה? "תפאדלו, לא מכספי הציבור. תחשבו הוליווד", כאילו שזה מודל אפשרי בכלל במדינה של עשרה מיליון איש. זה בעיקר יבטיח שהיחידים שעוד יעשו סרטים הם בנים של מיליונרים, ובהצלחה עם למצוא את האלקבצים הבאים.
מעבר לרצון לשליטה פוליטית - מי מאמין שמישהו שם למעלה רוצה לראות סרטים על הכיבוש, לבנון ובקרוב גם על 7 באוקטובר - הרפורמה הפופוליסטית של זוהר בעיקר מתעלמת מכך שאין 'אפס ביחסי אנוש' בלי הסרט הקצר של טליה לביא 'חיילת בודדה' ששימש כפיילוט, ואין את הסדרה 'קורדרוי' של הדס בן ארויה בלי הסרט האלטרנטיבי 'אנשים שהם לא אני' שעשתה לפני. תעשייה בריאה מורכבת מסרטים מוצלחים ומכישלונות, ניסוי וטעייה, כולל סרטי ביכורים ש"איש אינו צופה בהם", אבל כנראה שבכל זאת יש מי שצופה ונותן לבמאי המתחיל את הצ'אנס לסרט הבא, שאולי יהפוך לתופעה. זה האיזון העדין שאיפשרה תעשיית הקולנוע המופלאה שנבנתה כאן בשני העשורים האחרונים, זו שבה נוצרו גם 'אגדת חורבן', 'הגננת' וגם 'לרוץ על החול' ו'ללכת על המים'. זו שכבר נהרסה לא מעט. אל תיתנו לזוהר להרוס את מה שנשאר.
