המקום האחרון שבו הייתם מצפים להיתקל בבעיות חניה הוא דרך העפר המובילה אל מטעי הדובדבנים של מנרה, כמה מאות מטרים מהקיבוץ המופגז שעל גבול לבנון. אבל זה בדיוק מה שקרה שם בשבת בבוקר. טור ארוך של מכוניות חנה בצפיפות לאורך השביל כאילו מדובר באטרקציה תיירותית ולא באזור מלחמה.
בעלי הרכבים הם כמה עשרות מתנדבים שבאו לסייע בקטיף הפירות לפני שיירקבו. כשעלו לכאן בשיירה, תפסה אותם אזעקה. היא הופעלה בעקבות ירי טיל הבורקאן שפגע במחנה גיבור. בזמן הקטיף שוב היה ירי. "אספנו פירות ואז שמענו אזעקה וראינו את היירוט. זה היה קצת סוריאליסטי", מספר גרי, יהודי-אמריקאי שהגיע מניו-גרז'י בענייני עסקים ועל הדרך עלה צפונה לסייע בקטיף. אשתו, ירדנה רבן, היא ילידת רחובות שחיה בארה"ב 41 שנה. "גם בניו-גרז'י אנחנו הולכים לפעמים לקטוף פירות, אבל בלי אזעקות", היא אומרת, "קשה לשבת מול הטלוויזיה בבית, לראות מה עובר על ישראל ולא לעשות כלום. זה כואב ומכעיס. לכן באנו. בהמשך השבוע אנחנו מתכננים להתנדב בעוטף".
גרי מוסיף: "חשוב שיהודים יתמכו זה בזה בכל מקום בעולם. באנו לפה כדי להראות את התמיכה שלנו".
על העבודה מנצחים אורנה ויינברג ומישה לייקין, בני מנרה. "אנחנו עובדים רק על עשרה אחוז מהשטח", מסביר מישה, "כל השאר נמצא ממערב לכביש, צמוד לגבול, ואי-אפשר לעבוד שם. לפני כמה ימים פנינו לחמ"ל האזרחי 'לב אחד' כדי שיסייעו לנו בגיוס מתנדבים. חשבנו שיבואו בודדים, בסוף התייצבו 50".
קינגה פודור הגיעה מהיישוב אשחר עם חברתה הטובה אסנת פרלשטיין. "אני ישראלית, אבל עם מבטא", אומרת קינגה, שעלתה מהונגריה בגיל 30. גבי קוניאל, מנהל הפיתוח העסקי של תאגיד הפירות "בראשית" גליל-גולן, מפרגן. "בשלוש שעות עבודה היא כבר למדה את העסק", הוא אומר, "אבל עצם זה שהן הגיעו לכאן – זה מחמם את הלב".
וכל זה קורה כשפחות מקילומטר מאיתנו משתוללת שריפת יער שפרצה כתוצאה מנפילת רקטה. "המשימה שלנו היא לשמור על הגבול", אומר קוניאל, "יש פה אוגדות של הצבא, ואנחנו אוגדת החקלאים. כרגע אנחנו בעצם חטיבה כי חלק פונו מבתיהם. המדינה צריכה להבין: בלי חקלאות, הצפון לא ישרוד".
