בשבועות הראשונים של הלחימה בעזה, כשחיילי צה"ל סרקו בית אחר בית, הם נדהמו לגלות שכמעט בכל בית יש תמונה של ירושלים. תמונות העיר לא היו רק תלויות על הקירות. הן גם נמצאת בכל ספרי הלימוד בעזה, מגני הילדים ועד האוניברסיטאות. יש לנו אויב שפל, אכזר ומכוון מטרה. המטרה – ירושלים.
ירושלים היא לא רק עיר. היא הלב הפועם של ארץ ישראל. ולכן, לצד התמונה של ירושלים תלויה לרוב גם מפה של ארץ ישראל השלמה, בגרסת פלסטין. לא קווי 48', לא שטחים כאלה ואחרים – הכל!
מול אויב חדור מטרה אנחנו ניצבים חדורי מטרה לא פחות. אנחנו רוצים להשמיד את חמאס ולהחזיר את החטופים. אבל מה לגבי ירושלים? כדי לנצח במלחמה חייבים להבין על מה נלחם האויב. ולא, הוא לא נלחם על פרנסה וגם לא על זכויות. הוא נלחם על ירושלים ולכן הוא תולה תמונה שלה על הקיר. כך, בכל פעם שהוא יישב עם קפה בסלון, הוא לא ישכח מה המטרה האמיתית.
ומה איתנו? למי מאיתנו יש תמונה של ירושלים תלויה בסלון? עיר הקודש, בירת ישראל, שמאז שחרבה ועד היום, במשך אלפי שנים, מתפללים היהודים לכיוונה (יהודים, לא מוסלמים. הם דווקא מתפללים לעבר ערים אחרות). העיר שאליה חלמנו לשוב, מושא תפילותינו, געגועינו, תקוותנו. עיר שכל עוד היא לא שלמה, גם חיינו לא שלמים.
ירושלים היא הרבה יותר מעיר. היא מצפן ששמר על העם היהודי ועזר לו לא לאבד את הדרך. היא מצפן שבזכותו אנחנו כאן היום. זו ה"עין לציון צופייה". אך כמו בסיפורו של אמיר גוטפרוינד ז"ל, המצפן הזה היה בשימוש עד לרגע שקמה מדינת ישראל. מרגע שחזרנו לירושלים המחט התחילה להסתחרר.
ירושלים, השוכנת על ההר, נושאת על גבה אלפי שנות היסטוריה. היא כבדה ומיושנת, ובניגוד לאחותה הצעירה על חוף הים, שקטפה כבר מזמן את התואר מרכז הארץ, היא עיר עם המון הפסקות. אבל מרכז הארץ זה לא לב הארץ, והמלחמה הזו היא מלחמה על ירושלים, כי ירושלים היא לא רק עיר, היא ייעוד, היא זהות, היא מורשת והיסטוריה, היא המקום שממנו באנו ואליו אנחנו הולכים במסע הארוך והקשה שלא נגמר כבר אלפי שנים.
בשנים האחרונות מציינים ביום ירושלים גם את עלייתם של בני העדה האתיופית לארץ ישראל, אלה שחלמו במשך שנים על ירושלים ויצאו למסע ארוך ומפרך כדי להגיע אליה. הם מזכירים לנו את מה ששכחנו: מה הם כיסופים לירושלים.
"אם אשכחך ירושלים", אומר הפסוק, "תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי". כששוכחים את ירושלים מתחילים לגמגם ומאבדים את הכוח. ב-1967, כשהר הבית היה סוף-סוף בידינו, הנפנו את הדגל ורצנו למטה, לכותל. ההר עדיין מחכה לנו. אסור שנשכח את זה.
כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, הוא הזדמנות לכיוון מטרות. אפשר להתחיל מתמונה בסלון ואפשר גם לעלות אל ההר – כי ירושלים היא לא רק העבר שלנו, היא גם, ובעיקר, העתיד שלנו.
תמר אסרף כיהנה בעבר כדוברת מועצת בנימין
כדי לנצח במלחמה חייבים להבין על מה נלחם האויב. ולא, הוא לא נלחם על פרנסה וגם לא על זכויות. הוא נלחם על ירושלים
