הנסיעה בכבישי הדרום הפכה בחודשים האחרונים לסיוט מתמשך, ולא רק בשל החשש הממשי מירי רקטות מעזה, חאן-יונס או רפיח. ככל שמתקרבים ליישובי העוטף, חווים הנהגים רעידות ורעשים שמדמים תקר ביותר מצמיג אחד, או במקרה היותר גרוע תקלה מכנית מסוכנת. בשני המקרים התחושה היא שהמכונית עוד רגע מתרסקת בצדי הכביש.
תושבי האזור התרגלו לראות נהגים מבוהלים עוצרים בצד הדרך לבדוק את פשר התקלה. הם ניגשים מיד להרגיע ומבליחים חיוך קטן: "אל תדאגו, התקלה אינה במכונית שלכם, כך זה מאז שהחלה המלחמה, אנחנו כבר רגילים".
הילדים והמבוגרים ביישובי העוטף "התרגלו" לרעמי התותחים גם כשאין ירי רקטות אל היישובים, והם מקבלים אותם בהבנה, בידיעה או בתקווה שאחריהם יגיע השקט שהם מייחלים לו בשני העשורים האחרונים. כל ילד שם יודע להבחין בין קולות רעמי התותחים וירי של צה"ל לבין זה של חמאס, שהפכו גם הם לשגרה.
"אנחנו רגילים לזה", הם מסבירים ומרגיעים את מי שמגיע מהמרכז ולא מבין איך אפשר להמשיך לתפקד בלי להיות דרוכים, או לפחות מוסחים, ברקע קולות ירי כמעט ללא הפסקה. צלילי תותחים הפכו למעין פס הקול שלהם בכל שעות היממה, שגובר על קולות אחרים מהטבע.
אז זהו, אחרי 20 שנה של הכלה, חרדות, פגיעות, פערים רגשיים ולימודיים, טפטופים, סבבי לחימה וחזרה לאותו הדבר ואחר כך לגרוע יותר, אל תסכימו יותר להתרגל. אין שום מצב שתושבי תל-אביב, רמת-גן ורעננה היו מוכנים להתרגל. אין שום ממשלה שהייתה מאפשרת למציאות כזו להתנחל במרכז הארץ.
ילדים ובני נוער אינם צריכים לגדול במציאות כזו במדינה ריבונית. הגיע הזמן שההורים, הסבים והסבתות שהפריחו את שממת הנגב בדם, יזע ודמעות — ולא במטפורה — ייהנו מעמל ידיהם ויחיו את חייהם בנחת, בלי חרדות וסבבים. סבים וסבתות שזוכרים בגעגועים ימים אחרים, של נסיעות שגרתיות לקניות בעזה וביקורי גומלין של עזתים במסחר ובעבודה בבנייה ובמשקים החקלאיים.
אל תסכימו להתרגל לכבישים המשובשים ולקטעים ארוכים, חשוכים ומסוכנים. ואל תסכימו להתרגל לריטואל סבבי הלחימה, להקצבה של מכסות טיפולים אצל מטפלים פרא-רפואיים ופסיכולוגים, אל תתרגלו להתחנן לקבל התאמות לבגרויות שמגיעות לילדים שלכם, בדיוק אם לא יותר ממה שמקבלים תלמידים ממרכז הארץ.
בבקשה אל תסכימו להתרגל לפערים בחינוך, בשרותי רפואה ולהמתנה ארוכה לבדיקות וטיפולים רפואיים בשונה מהמצב במרכז. במשך שנים מכרו לכם תירוצים והסברים ואתם הכלתם והבנתם כיוון שהדבר היחיד שעומד תמיד לנגד עיניכם הוא טובת המדינה והאמונה שהמצב ישתנה ויהיה טוב. אבל לממשלות לדורותיהן היה נוח לנצל את האיפוק והסבלנות שהפגנתם ולהנציח את המצב ואת ההתרגלות.
וכעת מעל הראש שלכם רוקמים עסקאות שהתוצאה שלהן ברורה: חזרה לירי רקטות לעוטף, סבבי לחימה ומאז 7 באוקטובר גם פחד מוות מפני חדירה של אלפי מחבלים ליישובים. אמנם הצבא והממשלה אינם אמורים להתייעץ או לדווח לתושבים המשמשים מגן אנושי עבור כולנו איך בכוונתם להחזיר את השקט, אבל אל תסכימו לחזור להרגל המתמשך הזה.
תדרשו את השקט ואל תתרגלו לנסוע על כבישים משובשים.
כעת רוקמים עסקאות שהתוצאה שלהן ברורה: חזרה לירי רקטות לעוטף, סבבי לחימה ומאז 7 באוקטובר גם פחד מוות מפני חדירה של אלפי מחבלים ליישובים
