הבשורות מרסקות את הלב. רק ביום ראשון ישבו בביתי שתי נשים אמיצות: אילה, כלתו הלביאה של יורם מצגר, שערב קודם פרש משטרתי פגע ברגלה סתם כך, כי הוא יכול, בהפגנה חוקית בקפלן; ורעות, שחיים פרי נישא לאימה וגידל אותה מאז הייתה בת 6. הן עושות הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה, כולם. והנה, הבשורות הקשות מכל הגיעו אליהן.
כמה צער על כל אחד מארבעת החטופים שנודע כי מתו בשבי חמאס. הרי אחרי עסקת החטופים האחרונה הסבירו לנו שרק המשך הלחימה יחזיר לנו את היתר - ומאז, חוץ משניים ששוחררו חיים בפעולות הרואיות של צה"ל, קיבלנו רק גופות ובשורות על חטופים שלא שרדו. אז איך בדיוק הועיל המשך הלחימה? ואיך לא ברור לכולם שרק עסקה תחזיר אותם הביתה, אחרי כמעט שמונה חודשים במנהרות חמאס? מי יודע כמה מהם חיים עדיין, כמה יחיו, ובאיזה מצב פיזי ונפשי הם?
הממשלה הזו היא ממשלת סיסמאות נבובות וריקות מתוכן. החטופים נמקים במנהרות, אבל אנחנו? אנחנו נילחם בחמאס עד "הניצחון המוחלט". הרי כבר היינו "כפסע" מאותו "ניצחון מוחלט" רק לפני כחודשיים, לפי ראש הממשלה.
אלה שכלל לא שירתו בצה"ל, או ששירתו שירות דרדלה, עולבים ברמטכ"ל ובאלופים ודורשים להמשיך להילחם. תיכנסו בהם, הם צועקים, נראה להם. גיבורים מנייר. כן - צריך להמשיך ולהכות בחמאס. גם בחיזבאללה, שמחריב את הצפון שממנו גלו מאה אלף איש מבתיהם. אבל ראשית כל, חייבים להחזיר את החטופים - בעסקה. כן, רק בעסקה. ועכשיו. חייבים לממש את ההצעה שקבינט המלחמה הניח על השולחן, זו שנשיא ארצות־הברית ביידן חשף בשישי בערב, זו שנתניהו מנסה עכשיו לסגת ממנה. נכון. חמאס עדיין לא החזיר תשובה. נכון, אנחנו רוצים להמשיך להילחם. אבל הם עוד ייתנו לנו מספיק סיבות לחזור ללחימה. וקודם כל - החטופים. אחרת, החברה הישראלית לא תהיה לעולם אותה חברה. לא ניתן יהיה לעולם לדבר על ערבות הדדית, על ביטחון שלא משנה מה יקרה תמיד המדינה תבוא לחלץ מי שנמצא בצרה.
הלב מרוסק - אבל בממשלה הזו יש אנשים עם לב של אבן. כמו ראש המל"ל צחי "את גם תעשי דרמה" הנגבי, שהשפיל והעליב משפחות חטופים; או כמו מזכיר הממשלה יוסי פוקס שניסה למנוע, בוודאי שלא על דעת עצמו, משי חרמש - שביתו בכפר עזה נשרף כליל, שבנו נרצח ב־7 באוקטובר, שלחם כצנחן - לקרוא "יזכור" בטקס השנתי בגבעת התחמושת, רק משום שכתב מאמר ביקורתי נגד נתניהו; או כמו איתמר בן גביר, שנמלט אתמול בכנסת כמו שפן ממשפחות החטופים, ולא מסוגל להביט בעיניהם; או כמו בנימין נתניהו, שמסרב לעסקה.
ממשלה ללא אמפתיה. ללא סימפתיה. ללא חמלה. ללא רגש. כלום. כמה נורא. די - שחררו אותם. ועד אז: אין ברירה, צריך לצאת לרחובות.
איך לא ברור לכולם שרק עסקה תחזיר אותם הביתה, אחרי כמעט שמונה חודשים במנהרות חמאס? מי יודע כמה מהם חיים עדיין?
