אופיר מימון (48) נשוי + 3 מכפר יונה, רס"ן במילואים בשייטת, חלה לפני כעשר שנים בטרשת נפוצה ומאז מצבו הפיזי הלך והידרדר. אבל שום דבר לא עצר אותו, וביום ראשון הוא ישתתף בארה"ב בתחרות "חצי איש הברזל".
בהיעדר תרופה מתאימה, אופיר החליט להיות הישראלי הראשון שיעבור השתלת מח עצם עצמית, בניסיון לעצירת המחלה. עלות הטיפול כולל תקופת השיקום הגיעה למיליון שקל, סכום שחבריו גייסו עבורו בתוך חודש באמצעות אלפי אנשים טובים.
אופיר: "ההשתלה הצליחה והמחלה נעצרה, אך נותרתי משותק חלקית בגפיים. למרות המגבלות אני שוחה בים הפתוח, רוכב על אופני יד, צולל, עושה יוגה ומדיטציה. לפני כשנה וחצי הוזמנתי להתחרות במרתון ניו-יורק, ואז נולד הרעיון לעשות תחרות איש ברזל יחד עם חבר שלי לצוות ביחידה – מור מוסייב. בגלל המורכבות נבנה עבורנו ציוד מותאם בעלויות גבוהות, מכסף שנאסף מתרומות.
"ביום ראשון אתחרה ב"חצי איש ברזל" במרילנד, תחרות המורכבת משחייה של 1.8 ק"מ, רכיבה על אופניים של 90 ק"מ וריצת 21 ק"מ. בשחייה אני מחובר עם חבל זוג למותניים. הרכיבה תהיה על אופני טנדם, כאשר אני מלפנים עם הידיים ומור המלווה שלי מאחור עם הרגליים. נהיה הראשונים בעולם שקיבלו אישור להתחרות עם אופניים כאלה. הריצה תהיה עם אופני יד אחרים מיוחדים. זו הפעם הראשונה שמאשרים ציוד כזה לתחרות 'חצי איש ברזל'. בספטמבר אתחרה עם הצוות שלי בתחרות איש ברזל מלא. כולי דרוך לעמוד באתגר, ואני גם אצליח".
אופיר מימון נולד בנהריה: "הייתי ילד קצת פחדן, וגם שמנמן. בגיל 16 התחלתי לרוץ והתמכרתי לריצה ולים. מעולם לא הייתי שחיין, צוללן או גולש. החיבור לים נבע מהכחול הזה, שהרגיע אותי. היה לי בן דוד ששירת בשייטת 13 והחלטתי שאני חייב להגיע ליחידה. בקושי רב התקבלתי, אך אין דבר שעומד בפני החלום להגשים.
"ב-1997 שלושה מחבריי לצוות נהרגו באסון השייטת. במקרה לא יצאתי למבצע וזו הסיבה שאני כאן. השתחררתי ב-1999 ויצאתי לטיול בעולם בתחושה שאם לא קרה לי כלום בצבא, אז כבר לא יכול לקרות לי כלום. חייתי על הקצה, מסיבות, טיולים. כשחזרתי פגשתי את אושרת אשתי ומשם הכל פשוט עף. חתונה, לימודים, ילדים. בגיל 36, כשאני כבר בתפקיד סמנכ״ל בחברה ציבורית, הרגשתי על גג העולם. הייתה לי איזו בעיה קטנה בגב אבל התעלמתי".
מתי הרגשת שמשהו לא בסדר?
"בשבת אחת יצאנו לרוץ בים. לאחר כ-10 ק״מ איבדתי תחושה ברגל שמאל ונפלתי כמו אבן על הרצפה. החבר׳ה צחקו. למען האמת, גם אני, בלב. וככה המשכתי להסתובב עם כאבים עד שהלכתי לבדיקות, ואז איבחנו שיש לי טרשת נפוצה. עם אופי של לוחם ובלי הרבה מחשבה אמרתי לעצמי 'יהיה בסדר, נמשיך כרגיל'. את עידו בני הקטן סירבתי להביא לעולם כי הייתי כבר מוגדר חולה, אבל אשתי הודיעה לי שאנחנו מביאים עוד ילד לעולם. בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות.
"עד שגילו אצלי את המחלה בכלל לא ידעתי מה זה. המחלה פוגעת בכל מקום בו יש עצבים, כשכל אחד נפגע אחרת. אני פגוע גפיים בדגש על צד שמאל ומתנייד בכיסא גלגלים. לאחר שנדדתי בין רופאים פגשתי את פרופסור אריאל מילר, שנחשב מהמובילים בעולם. הוא קנה אותי בשני משפטים שאני לוקח איתי תמיד: 'אני אשמור עליך, אפשר לחיות עם זה. אנחנו הרופאים לא מבינים כלום, רק החולה יודע מה באמת טוב עבורו ואני כאן כדי לסייע ולייעץ'.
נכנסנו למסע של שש שנים וחצי, בהן החליפו לי תרופות שלא עבדו, חטפתי התקפים, אשפוזים קשים. אני, שהייתי לוחם בשייטת ומנהל מוערך בעבודה, הרגשתי במקום הנמוך ביותר בעולם. לאנשים קשה להתמודד עם זה ובמקום להיות איתי בקשר, פשוט נעלמו. לא שחסרים לי חברים, זה פשוט תהליך טבעי בחיים".
השתלת מח עצם עצמית, זו התפנית?
"לאחר תקופה ארוכה שבה שום תרופה לא עצרה את ההתקפים, התחלנו לחקור בכיוונים אחרים וגילינו שבקנדה יש רופא שעושה השתלת מח עצם. פרופסור מילר אמר שאין צורך לנסוע לקנדה, אפשר לעשות את זה בשערי צדק אצל פרופסור רואו. לפני כן, אף ישראלי לא עשה את ההשתלה הזאת. כסף לא היה לי, חברות הביטוח סירבו לממן. זה היה בשיא הקורונה. חבריי, ללא ידיעתי, גייסו את הכסף".
איך עברה ההשתלה?
"מאוד קשה. כבר ארבע שנים המחלה כבר אינה פעילה, אבל מה שנפגע לצערי לא הצליח להשתקם. היו גם נקודות שבירה בתוך מסע של תקווה ואכזבה. לקח לי למעלה משנה להבין שאני חולה במחלה כרונית ואיש לא ממש יודע לכוון אותך, ועוד שנה לשנות מסלול. ספורט ונפש, התנדבות, נתינה לאחר ומשפחה טובה.
"צוות מלאכים מלווים אותי במסע הזה. אוהד סיני מאמן העל, רון אלמוסלי וחן טובי מקרוספיט השרון שמאמנים אותי, וגם טל שחר שמאמן את מור. מלווים אותי בצמוד גם עינב שמש ברגר הדיאטנית ואלון עקיבא הפיזיותרפיסט. פודיום ספורט TYR ו-2XU דואגים לנו לביגוד ותזונה. כולם איתי במסע הזה בהרבה אהבה ותמיכה וכמעט ללא תמורה כספית".
איך מגיעים לאיש ברזל?
"לא קמים בוקר אחד ומחליטים לעשות איש ברזל. גם לא עם אנשים בריאים. במסגרת סיוע שלי לאוכלוסיית הפצועים, פנה אליי אחד החבר׳ה והציע לי לעשות פרויקט על יד שמאל שלי דרך המכון הטכנולוגי בחולון. מור, חבר מהיחידה הצבאית שהוא כמו אח שלי ושותף לתחרות, יצר קשר עם עמותת אכילס ומשם הכל התחיל להתגלגל. התחרות הראשונה בה השתתפתי הייתה נוראית. הגוף בגד בי ובקושי סיימתי. אמרתי למור שזאת התחרות האחרונה. אחרי 24 שעות הוא אמר: 'בוא נעשה איש ברזל. נבנה ציוד מיוחד'. פנינו להנהלת התחרות והראינו להם שרטוטים. חצי שנה לקח לבנות את הציוד. עכשיו אנחנו מתאמנים בניו-ג'רזי לקראת מרילנד".
מה המסר שלך?
"להגדיל את המודעות ולהראות שאפשר לעשות הכל. אני מנהל את נושא פצועי היחידה בעמותה ומספר את הסיפור שלי בהרצאות לבני נוער וחברות. לצערי, בארץ היחס לנכים ומוגבלים הוא נורא ואיום. ככל שאני נהיה מוגבל אני מגלה את חוסר הרגישות ברחוב ומול מוסדות הממשלה. הטיפ שלי - לא להתמסכן, למרות שיש סיבה טובה. להפך, לעזור לעצמך בספורט ובנפש. להיות בשביל המשפחה ולעזור לאחרים. כך אני חווה הרבה יותר רגעי אושר". •
