כבר שבועות, אי-אפשר לתפוס את זה. היו צריכים לקרוא לחג הזה "חודשים". מה זה שבועות? זה מאוד קצר, נותן תחושה של מה בכך. כמה שבועות, מה קרה. שבועות ממה, מפסח? פסח מרגיש לפני שנתיים. יש הדחקה כוללת של יום הזיכרון, השואה והעצמאות. שבועות, עאלק... שנים. היו צריכים לקרוא לחג הזה "שנים".
טוב, לפחות זה החג האחרון, לא? לפחות לא נרגיש יותר שהנה - עוד חג והם לא פה. החג הבא זה כבר ראש השנה. וואו, עד ראש השנה. קצב האירועים פה זה לפי דקות, זה במהירות כפולה, זה בי-פי-אם גבוה. כשבני ישראל קיבלו את התורה הם לא הבינו כל כך מה רוצים מהם, כמונו. גם אנחנו נבוכים, לא מבינים מה קורה, איך הגענו למצב הזה במתן תורה. זה החג שבו נולדנו כעם, כעם ישראל יצאנו ממצרים, והנה אנחנו מקבלים על עצמנו את התורה באותו מעמד ידוע. ואני חושבת, כמה עמים מציינים את הפיכתם לעם? מתי בכלל ציבור הופך לעם, ומי בכלל מחליט?
אני מנסה להרגיש כמו עם, אני רוצה להרגיש את זה, אבל אני מרגישה בודדה. אני מרגישה בקושי בשכונה, איזה עם? אני עוצמת את העיניים ומנסה לדמיין את החג אחרת. מנסה לדמיין שהכל מתהפך, כמו בסרט טוב, שהם חוזרים, שהגבולות נרגעים, שאנחנו נחים רגע, מתעסקים בשטויות, בפשטידה, בלזניה.
אני מסתכלת בטלוויזיה על מנרה, על כפר גלעדי, על מתת, על קיבוץ ברעם, על כל הגבול הצפוני. אני מדמיינת את אנשי ההתיישבות של תחילת המאה הקודמת, אני יודעת שלא היה להם מה שיש לנו, כסף וצבא. הם נלחמו, הם שמרו, בנו, נטעו, הקימו משפחות וילדים וחלמו רק על הקמת הארץ ובעיקר, הם האמינו. ואני מנסה לדמיין את עצמי במעמד הר סיני חוששת. הקולות, המראות, וכל מי שאומר: ״אין סיכוי שמשה חי ארבעים יום וארבעים לילה על ההר לבד״. ואני אומרת, הוא בטוח חי. ראינו סרטון שלו. יודעת שאני חייבת להאמין שיהיה פה טוב. שאסור לתת לייאוש מקום (וזה קשה!). שמתבקש ליפול, להרים ידיים, להגיד "אין מה לעשות". אבל יש יש מה לעשות. אנחנו עוד יכולים להפוך פה הכל. עוד יכולים לתקן.
