על פניו, צודק ראש הממשלה בהתעקשותו להמשיך במלחמה עד "הניצחון המוחלט". אלא שבחינת האסטרטגיה הישראלית מחייבת אותנו לחזור לאותה שבת באוקטובר ולדיון שצריך היה להתקיים. באופן תיאורטי יכולנו להחליט שאין אנחנו צריכים להילחם כלל, להבין שנחלנו תבוסה קשה, שעלינו ללקק את הפצעים ולהימנע מכל מהלך צבאי התקפי.
לו היינו פועלים באופן זה, היינו יכולים לחסוך את מותם של מאות לוחמים במלחמה בעזה, היינו נמנעים מפתיחת חזית נוספת בלבנון, לא היינו סובלים מבידוד בינלאומי והכלכלה שלנו הייתה ממשיכה לשגשג.
בפועל, ומסיבות מוצדקות לחלוטין, אפשרות כזאת לא נשקלה. ישראל החליטה להשיב מלחמה שערה. היציאה למלחמה התבססה על ההנחה שאנו מתכוונים לנצח, שכן טעם הניצחון יהיה מתוק לאין שיעור מכל מחיר גבוה שניאלץ לשלם.
נקודת מוצא זו מובילה לשאלה הבאה: כיצד נכון לנצח? ובכן, עמדו בפני ישראל שלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה, אפשרות שאומצה בלי דיון, הייתה להטיל את כל יהבנו על לחץ צבאי. הנחנו כי היות שצה"ל חזק יותר מחמאס אזי הניצחון יהיה מובטח.
חשיבה כזו דומה מאוד לחשיבה האמריקאית בתחילת מלחמת וייטנאם. שר ההגנה האמריקאי רוברט מקנמרה הכין טבלאות של יחסי עוצמה והגיע למסקנה שבשל יכולות האש האמריקאיות הגבוהות בהרבה מאלו של צפון וייטנאם, אין דבר העומד בפני ניצחונה של ארה"ב.
ביוהרה זו חטאו גם ראשי הדרג המדיני והצבאי שלנו באוקטובר. לא הערכנו מספיק את יכולת האויב שהתבטאה בכמות עצומה של נשק ותחמושת, בביזור שמאפשר לקבוצות קטנות להמשיך ולהילחם גם כאשר המסגרת "פורקה", ובעיקר לא הערכנו את הקושי העצום שגורם לנו מערך המנהרות שחמאס בנה.
אף על פי כן, אם זו האסטרטגיה הנבחרת אז נכון היה לפעול על פיה בצורה עקיבה. אך לא כך התפתחו פני הדברים. ישראל פעלה בעוצמה בחודשיים הראשונים, אולם מאז, וכתוצאה מלחץ אמריקאי, הורדנו את הרגל מדוושת הגז. הממשל האמריקאי טען שישראל "הורגת יותר מדי אזרחים בעזה". לא היה שום בסיס מקצועי לטענה זו, אבל ישראל נדחקה לפינה. ההפסקות בין שלבי המלחמה בצפון הרצועה לבין חאן-יונס, ולאחר מכן בין חאן-יונס לבין רפיח נמשכו זמן רב, התעלמנו מעקרון המלחמה "רציפות והמשכיות". כך אי-אפשר לנצח!
חלופה שנייה הייתה יכולה להיות מצור. יכולנו להשתלט על גבול עזה-מצרים (ציר "פילדלפי") בשבועות הראשונים ולמנוע כל כניסה של אספקת אוכל ודלק לעזה. בדרך זו הייתה מדינת ישראל ממנפת את יתרונותיה אל מול מדינת עזה. סינוואר אדיש להרוגים, אך אינו יכול להיות אדיש לניתוק של מים ואספקה. יתר על כן, עם אסטרטגיה כזו יכולנו לנצח בזמן קצר, להקטין את כמות ההרוגים, לא רק בצד הישראלי אלא גם בצד האזרחים הפלסטינים.
כהוכחה לכך, הבה ניזכר במלחמת האזרחים האמריקאית שבה הובילו הגנרלים גרנט ושרמן את הצפון לניצחון כשבחרו להרעיב את אנשי הדרום, שהיו אזרחים אמריקאים. שניהם הסבירו שדרך זו מקצרת את המלחמה וכך חוסכת קורבנות רבים בשני הצדדים. 70 שנה אחרי מותו של שרמן קראו האמריקאים על שמו של את טנק המערכה שלהם במלחמת העולם השנייה, ואילו דמותו של גרנט מתנוססת עד היום על שטר 50 הדולר.
דוגמה נוספת למנהיג שנהג על פי דפוס חשיבה זה היא ווינסטון צ'רצ'יל שהחליט למנוע את שליחת המזון לאזרחי צרפת והולנד, אזרחי מדינות ידידות, מאחר שמניעה זו הייתה לדעתו אמצעי חיוני לקיצור המלחמה.
נכון, אמנם אין אנו חיים במאות הקודמות, אך אפילו כיום גישה זו של מניעת סיוע הומניטרי לאויב לא נועדה להעניש את הצד השני ואף לא ליצור יתרונות טקטיים (שני הדברים אסורים לפי דיני המלחמה). גישה זו נועדה לפתור בעיה הומניטרית דחופה (החטופים) ולכן היא גם מותרת, גם מוסרית, ובוודאי יעילה מאד. יותר מכך, אני משוכנע כי אם היינו מתעקשים על כך מהרגע הראשון גם ארה"ב הייתה מסכימה.
לחילופין, יכולנו ליצור מצור מלא על צפון הרצועה, לאפשר מסדרונות יציאה לאוכלוסייה, ומרגע מסוים למנוע כניסת כל מזון לתוך אזור זה. פעולה כזו של מצור עד כדי הרעבה למוות של אויב (לא של אזרחים) תואמת במלואה את חוקי המלחמה. לאורך ההיסטוריה, רוב הצבאות שנכנעו עשו זאת לא ממחסור בתחמושת, אלא כי אזלו להם המזון והשתייה.
אסטרטגיה שלישית יכולה הייתה לכלול מהלך מדיני. כבר לפני חצי שנה, ברגע שהשתלטנו על צפון הרצועה, יכולנו להיענות לפנייה אמריקאית-ערבית ולאפשר כניסה של כוח ערבי לאזור זה, כוח שהיה מייצר חלופה מאיימת על חמאס. כידוע, דחינו בבוז אפשרות זו.
לסיכום, המלחמות הן אכזריות וקשות, אך מי שיוצא למלחמה עושה זאת אחרי שבחן את כל החלופות, בחר את היעילה ביותר וידע לא רק ליישם אותה כהלכה, אלא גם לשכנע את "ידידינו" (האמריקאים) כי זה הדבר הנכון.
אחרי התבוסה הקשה ב-7 באוקטובר ומכיוון שנכשלנו בניהול המלחמה, לא נותר לנו אלא לקבל את מתווה עסקת החטופים, לרבות את משמעותה המוכחשת, והיא סיום המלחמה.
נראה שאנחנו קרובים למלחמה מלאה נוספת, הפעם בצפון. לפנינו שתי אפשרויות: האחת להילחם (רק) עם חיזבאללה. האפשרות השנייה היא להכריז מלחמה על מדינת לבנון. מן הראוי שהקבינט יקדיש זמן לשאלה גורלית זו לפני שמורים לצה”ל להתחיל לתקוף.
מי שיוצא למלחמה צריך לעשות זאת רק אחרי שבחן את כל החלופות, בחר את היעילה ביותר וידע לא רק ליישם אותה כהלכה, אלא גם לשכנע את "ידידינו" (האמריקאים) כי זה הדבר הנכון
