המפגש הראשון שלי עם נעמי שמר היה ב-1985, כשצילמתי אותה לכתבה של חנוך מרמרי עליה לעיתון "חדשות". הייתי אז צלמת צעירה, התלוויתי לחנוך וצילמתי אותה במרפסת הבית שלה ברמת אביב, באור יום. הגפתי את התריסים, אבל התאורה עדיין הייתה קשה מדי. מבחינתי זה צילום בוסרי. אין בו שום הוד ושום הדר. אני בעיקר זוכרת שיחה נעימה וקולחת שלה עם חנוך, ושבאיזשהו שלב קיבלתי עשר דקות כדי לצלם אותה. בהמשך דרכי הקפדתי לא להתלוות למראיינים, אלא לצלם את המרואיינים בנפרד.
כך עשיתי ב-1998, כשצילמתי את נעמי למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". כבר הייתי בן אדם מקצועי יותר וידעתי לדרוש את הזמן שלי ושהכל יהיה תחת שליטתי. חשבתי מה אני יכולה לעשות איתה, ואיזה דימוי אני יכולה להלביש על הצילום כדי שיהיה ברור שהאישה הזאת אחראית לכמה מהיצירות האיקוניות ביותר שנכתבו כאן. החלטתי ללכת על דבר פשוט וישיר, כי כל ההוויה של נעמי שמר היא מאוד ישירה וקלילה יחסית. כששומעים את נעמי שרה שיר ליד הפסנתר, זה מאוד קליל ונגיש, אבל אותו שיר בביצוע זמר, זמרת או להקה כבר נשמע הרבה יותר מתוזמר, הרבה יותר כבד. למזלי, בשכונה שלנו ברמת-השרון, ליד הסטודיו שלי, הייתה שדרה של אקליפטוסים, אז חתכתי ענף, ריססתי אותו בספריי בצבע זהב ויצרתי ככה חיבור בין "חורשת האקליפטוס" ל"ירושלים של זהב". נתתי לנעמי לאחוז בענף וביקשתי ממנה לחלוץ את הנעליים. מאוד עזר לי שצבע הבגד שלה היה בגוונים דומים לבד הרקע שבחרתי. ביקשתי ממנה גם לעצום עיניים, וזה יצר המון שלווה.
היה בסטודיו גרם מדרגות די ארוך שירד למפלס שבו צילמתי, ולנעמי היה קשה לרדת. הרגליים שלה היו מאוד כבדות עליה. כשהושטתי יד כדי לעזור לה, היא צחקה עליי ואמרה, "אני לא צריכה עזרה, אבל הרגליים שלי הן כבר רק לנוי". בסך הכל היא הייתה סופר-חביבה והתמסרה לגמרי. לי תמיד חשוב שהתמונה תשקף משהו מהדמות של המצולם, ובמקרה הזה אני חושבת שזה עובד.¿
הביא לדפוס: יואב בירנברג
