"ההר של צופר" הוא בסך הכל גבעה ממנה נשקף המושב שלמרגלותיו והערבה המקיפה אותו. זו גבעה לא ייחודית, לא גבוהה במיוחד, כמותה יש במדבר בלי סוף, אבל זו הגבעה של צופר. זו שילדי המקום הביטו עליה בילדותם ודימו אותה להר. כל כך גבוהה ונישאת הייתה בעיניהם, שכך כינו אותה. בחדווה של ילדים טיפסו עליה שוב ושוב, כבשו את פסגתה. משם, מהקצה, מהיכן שאנחנו עומדים עכשיו עם ששון אליאס, הם צפו על בתיהם, על הטרקטורים בחצרות המשק, שדות המלונים ובתי הרשת של העגבניות והפלפלים.
למעשה זו הגבעה של אליאס, הוא "גילה" אותה לפני למעלה מ-40 שנה. כולם הלכו אז להגשמה, הוא אומר. הגשמה הייתה אז ערך נשגב. ליישב את הארץ, להפריח את השממה. אז הוא ירד מרמת-גן לערבה.
8 צפייה בגלריה
(החבורה בהרכב כמעט מלא: מימין שלושת הנופלים עידו, רואי וגלי, עם דודו )לוחם מגלן(, מאיה, נועם, הדר ומעיין | צילום: באדיבות המשפחה)
צופר הייתה באותם ימים היאחזות נח"ל קטנה וישבה דרומה מכאן, היכן שנמצא היום היישוב צוקים. כשהחלו העבודות על הקמת נקודת הקבע שלחו אותו החברים לפקח על קצב ההתקדמות. כלום לא היה כאן חוץ מהגבעה הזו שעליה היה מטפס כדי לראות את צופר נבראת מתוך המדבר.
עכשיו זו "תצפית נוף צופר" עם שולחנות פיקניק מאבן ושמשיות מצילות, וששון עוד מעט יהיה בן 70. הוא איש ערבה עם זקן לבן עבות שמגדל פלפלים ונוסע בג'יפ ישן עם כננת בחזיתו. המקום הזה צרוב בו כמו סימן שצורבים בבקר. הוא זוכר כל פרט מההקמה ומהחיים במקום הקשה והמרוחק הזה. זוכר את אותו יום שישי בדצמבר 1978 כשהגיע חבר מחצבה לבשר לו על מותו של אחיו הקטן עודד בתאונת אימונים בסיני, איך אסף עצמו מהר ונסע מיד לבית הוריו במרכז. פה התאהב בציפי שהייתה גרושה ואם לשלושה ילדים ויחד הביאו עוד שני ילדים, את רואי והדר. וכששאלנו היכן היה כשהתבשר על נפילתו של רואי הוא נשבר. איש המדבר המזוקן עם כפות הידיים הצבתיות בכה והתקשה להפסיק.
פק"ל שקשוקה לשטח
זו נקודה קטנה על המפה. בקושי 450 תושבים על כביש 90 בין ספיר לצוקים, שעה מדימונה, שעה ו-20 מאילת. אם עולים לתצפית בגבעה רואים את הפלא שקרה פה. ירקו כאן דם כדי להקים את הנקודה הירוקה הזו. ואם החקלאות היא מה שמחזיק מקום כמו צופר, אז הילדים הם הרוח במפרשיו, ההגשמה במלואה. הילדים גדלים יחד מיומם הראשון, בני בית אחד אצל השני, פותחים מקררים בלי לשאול, רצים יחפים אל המדבר, חולקים אהבות ראשונות, קשיים, שמחות, הם המקום עצמו, העתיד שלו. לכן נפילת הבנים הכתה פה בכזו עוצמה. במקום קטן כל כך האסון נוגע בכל אחת ואחד.
8 צפייה בגלריה
שירה, עידו ז"ל, הדר ומעיין עם הקעקוע המשותף לזכרם של גלי ורואי | צילום: באדיבות המשפחה
ראשון נפל גלי שקותאי ז"ל, הבן של אושר ורובי, ב-7 לאוקטובר. ששון אומר שהמוות שלו הפיל על צופר יגון כבד. "זה הרגיש כאילו הורידו לך אצבע מהיד", הוא מתאר, "צער עמוק שפילח את הלב". חודשיים אחר כך, ב-23 לדצמבר, נפל רואי אליאס ז"ל, הבן של ששון וציפי. המבשרים הגיעו בשבת לפנות ערב, פנו לתוך המושב מכביש הערבה בפעם השנייה במלחמה. "זה הרגיש כאילו הורידו לי את כף היד", הוא אומר ומדגים בידו, "ככה, באבחה אחת". הבן השלישי, עידו אפל ז"ל, נפל בשבוע שעבר, ב-28 במאי. המבשרים נכנסו למשק של משפחת אפל בערב. רובי, האבא של גלי ז"ל, בדיוק ישב עם יגאל, האבא של עידו לבירה בחצר. יגאל ראה לובשי מדים ואחז ברובי. את זעקת השבר שמעו בכל המושב, היא הידהדה בין הגבעות וההרים במדבר שעוטף את צופר.
"מאז שבוע שעבר אני חי בתוך חלום רע", אומר ששון, "מרגיש שהורידו לי את כל הזרוע. זה בלתי נתפס. המושב, כל הקהילה בהלם. תסתכל", הוא מצביע בידו, "תראה איזה מקום קטן אנחנו, מצד אחד של המושב לצד השני יש בקושי קילומטר וחצי. זה שוק מוחלט. רחל המשוררת כתבה על הכנרת 'ההיית או חלמתי חלום? ...ואולי, לא היו הדברים מעולם...' אבל בסוף הכנרת שם, היא לא נעלמת לשום מקום. ובניגוד לשיר, הילדים שלנו הלכו, זה לא חלום.
"הילדים האלה נשמו את המדבר, כולם ספגו את המדבר מיומם הראשון. רואי שלי היה חוזר מהצבא, מוריד את המדים וישר יוצא. 'אבא אני נוסע עם מעיין (חבר מהמושב) לחפש פראים וראמים בשטח. 'רואי, לאן אתה הולך?' 'אנחנו מארגנים פק"ל שקשוקה קפה/תה לשטח, ביי'. הילדים האלה כל הזמן היו במדבר. פה בדקות אתה מתנתק, 200-300 מטר מכאן אתה בשקט מוחלט, מוקף הרים, ואדיות, מצוקים, טבע מדברי. הם הכירו פה כל עץ שיטה. הילד היה מרים טלפון מהצבא בדרך הביתה, 'אבא, יש שיטפונות?' זה מה שעניין אותו.
"המלחמה הארורה גבתה מאיתנו מחיר נוראי שאין איך לתאר אותו במילים. תחושת האובדן כל כך קשה, כל כך כבדה, ועוד במקום כזה קטן. כשאחי נפל השמיים נפלו עליי. הקושי נבע מהעובדה שחיפשתי אותו בכל מקום. לאן שלא הגעתי חיפשתי אותו, חיפשתי מישהו שדומה לו. אבל כאבא לאבד בן זה משהו שכבר אי-אפשר להתמודד איתו. זה האסון הכי גדול עלי אדמות".
מכונאי מגיל שש
הם היו עשרה חברים בני אותה קבוצת גילים פחות או יותר. רואי שכולם קראו לו רוי, גלי שכונה ג'אלי, עידו שכונה עידודי, מעיין לוביש, דודו ורותם בני ה-21, הדר אחותו של רואי שצעירה ממנו בשנה, שירה פרס ומאיה סקפה בנות גילה, ונועם אחיו של גלי, שגם הוא קטן מאחיו בשנה וכולם קוראים לו שקוצ. כולם צופרניקים.
8 צפייה בגלריה
ששון אליאס. כששאלנו היכן היה כשהתבשר על נפילת בנו רואי, איש המדבר המזוקן פרץ בבכי | צילום: שאול גולן
כל אחד מהם טיפוס אחר. על גלי אומרים החברים שהיה לו לב שכל-כולו מלא רק בטוב. נער שכל דבר שעשה הקפיד לעשותו יסודי והכי טוב. רואי נע בין אהבת המדבר לאולם הכדורסל. נער גבוה ששיחק תחילה בקבוצה המקומית הפועל ערבה ועבר לפנימיית עיינות במרכז הארץ כדי לשחק באליצור יבנה, קבוצת בת של מכבי תל-אביב, שאותה אהד. עידו הג'ינג'י היה מכונאי קטן שלמד לפרק ולהרכיב כלי רכב מגיל שש, איש שיחה עמוק שידע לגעת בכל אחד ואחת.
אתה יושב פה בחצר הבית של משפחת אפל, 40 מעלות בצל, החברים באים ויוצאים, וסיפורי הנופלים שזורים אלו באלו בקשר שלא ניתן להתיר. הדר אחותו של רואי אומרת שגם כשעזב לעיינות הוא שמר על קשר עם החבורה. "השם של החבורה הוא חתוי. אל תשאל אותי למה, אני כבר לא זוכרת, מישהו זרק את השם הזה לפני כמה שנים, התחיל להגיד אותו כל הזמן וזה נדבק בחבורה.
"אנחנו צמודים מהרגע שנולדנו. רואי מגיל 13 על הריינג'ר. עידודי ודודו מגיל שש רוכבים על אופנוע. ככה זה פה, גם אחיין שלי בגיל שש כבר רוכב על אופנוע. אתה לומד לצאת לבד מהמושב, לעלות על שביל ולנסוע עליו לאן שהוא לוקח אותך. שעות אנחנו יכולים לנסוע במדבר, לעצור מתחת לשיטה לקפה או תה, לעשות שקשוקה. זה הקבוע שלנו, המדבר, שקשוקה/תה/קפה, לחזור לבריכה במושב, בירה, בערב עוד פעם קצת מדבר, לופ כזה שלא נגמר".
גלי היה הראשון שהתגייס. "שלחו אותו לתקשוב", מספרת החברה שירה פרס, "וזה היה הכי לא קשור. ג'אלי לא היה קשור למחשבים. הוא נלחם כדי לצאת משם. אחרי שלושה חודשים הוא יצא לגיבוש סיירות ומשם עבר לסיירת נח"ל. היינו כולנו בהלם. הייתה לו הליכה קלמזית, מפוזרת, הידיים והרגליים שלו תמיד התנופפו. כשהוא עבר לסיירת אבא שלו בא לאבא שלי ושאל אותו, 'תגיד צפריר, אתה חושב שהוא מתאים לזה?' אחרי שהוא נפל שמענו מהחברים והמפקדים שלו איזה תותח הוא היה, כמה משמעותי הוא היה בצוות שלו, איך דחף את כולם קדימה".
גלי ורואי היו צמד בתוך החבורה. הדר ושירה לא יודעות להסביר בדיוק מה היה שם, אחרי הכל הם היו טיפוסים שונים. "הייתה להם שפה רק שלהם", אומרת האחות הדר, "הם הבינו גם בלי להגיד כלום. היית צריך לראות אותם עובדים בתמרים אצל רובי. רואי קטף בטורבו, רובי תמיד אמר שרואי זה העובד הכי טוב שהיה לו, אחד שלא רואה בעיניים, קוטף תיק-תק תיק-תק כמו מכונה. וג'אלי היה קוטף בצ'יל, בסבבה שלו, עושה את זה הכי טוב וברצינות אבל עם מוזיקה טובה, בוב מארלי, שוטי הנבואה ובקבוק בירה חובה".
רואי היה בבית בשבת של 7 באוקטובר והוקפץ בחזרה ליחידה שלו. ללוויה של גלי אף אחד מהבנים לא הגיע. מעיין לוביש לוחם בצנחנים, רותם בדובדבן, דודו במגלן ועידו אפל היה לוחם בנח"ל. כולם היו עסוקים בלחימה ביחידות שלהם. היחיד שהגיע היה נועם, אחיו של גלי, שמשרת כלוחם בצנחנים, וגם אותו המ"פ שלו היה צריך לתפוס בכוח כדי לשכנעו לצאת ללוויה. "הוא לא רצה לעזוב את החברים שלו תוך כדי לחימה", אומרות הבנות.
הדר אומרת שהמוות של גלי השפיע מאוד על רואי אחיה. "הוא איבד את זה. הוא שלח לי הודעות: 'אני לא יכול יותר, אני רואה את גלי בכל מקום', אמר, 'אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיו'. הוא כל כך רצה להגיע לקבר של גלי לבקר אותו, לדבר איתו, ולא יצא לו. היינו מדברים בטלפון והוא היה אומר: 'אני גמור, אני עייף' ואני אמרתי לו, 'רואי, גלי נותן לך כוחות להמשיך בלחימה', והוא ענה, 'בא לי לבוא לגלי, לבוא לקבר שלו. הוא לא הספיק לבקר אותו בבית הקברות".
כשהגיעו המבשרים לבית משפחת אליאס במושב, הדר כתבה בקבוצת ווטסאפ של החבורה: "רואי עם גלי". שירה, שהייתה בבסיס שלה במחו"ה אלון, שם היא משרתת כמפקדת, לא הבינה וכתבה "מה". גם שקוצ כתב: "מה???" וכעבור כמה דקות, כשהדר לא ענתה, הוא כתב "הדר מה קורה?" אז היא ענתה: "רואי לא פה, הוא עם גלי".
"הרגשתי שקיבלתי נעל לפרצוף", אומרת שירה, "איך, איך זה יכול להיות? לא הגיוני שזה קורה לנו עוד פעם, מה הסיכוי שזה יקרה פעמיים ודווקא בצופר ודווקא גלי ורואי. מה קורה פה, זה אמיתי, זה חלום, מה זה הדבר הזה, מאיפה זה נופל עלינו, דווקא עלינו פה בצופר. זה סיוט שלא כתוב בשום מקום. הזיה".
אלוף הארץ בשלשות
עידו, הן מספרות, היה האמא והאבא של החבורה. "הלב הגדול", אומרת שירה. "הוא ידע להיות החבר הכי טוב שלי, הכי טוב של לוביש, הכי טוב של מאיה, של כל אחד מאיתנו בדרכו. הוא היה הדבק והבורג. בורג כי הוא אהב מכוניות מגיל אפס. תסתובבו בחצר פה, בכל פינה יש שלדה של באגי, של ג'יפ, של רכב".
אביה, אחותו הגדולה, 25, אומרת שבשבוע הראשון למלחמה עידו היה מנותק. "הם היו בצפון ולקחו להם את הטלפון. הוא לא ידע שגלי נהרג. אחר כך סיפר שבאחד הימים, בין פעילות אחת לשנייה, הוא נרדם עם הציוד עליו וחלם שגלי בא ובועט בו כדי להעיר אותו ואז התעורר וראה שזה חבר שלו מהפלוגה. אחר כך, כששמע שגלי נהרג, הוא נכבה. כשהגיע הביתה אחרי יותר מחודשיים הוא הסתגר בחדר שלו. הוא אמר לי, 'אני חולם על גלי בלילות'. השינה שלו הייתה טרופה.
"על הנפילה של רואי הוא שמע ברדיו. מאותו רגע הוא התנתק. אכל ושתה כי צריך, פעל על אוטומט כמו מכונה. היה בו עצב מאוד גדול וראיתי שהוא לא מצליח לעכל. הוא לא הספיק לעבד את האובדן הזה ולהוציא את הכאב החוצה. פתאום רואי לא התקשר אליו: 'ג'ינג'י חזרת, בוא נצא לשטח'. 'מה ג'ינג'י אתה פה, תוריד מדים ובוא'. הם היו שלושתם חיות שטח, המנוע של החבורה שלהם".
הן מראות תמונות של החבורה. לפני חודש עוד הספיקו לעשות יחד קעקוע לזכרם של גלי ורואי והצטלמו. גם עידו מצולם שם. הנה הם בחצר של אחד מהם, מצולמים כולם. ובסרטון אחר רואי מדבר בהפגנה של חקלאי המועצה בכביש 90. הצער על מותם הוא לא רק נחלת צופר בלבד. זו מועצה קטנה, הערבה התיכונה, בקושי 5,000 תושבים. לא רק במושב צופר נפלו חיילים במלחמה הזו. מושב עידן איבד את אהד כהן ז"ל, לוחם שלדג, ומושב פארן איבד את יפתח שחר ז"ל, מ"פ בגבעתי.
הם כולם עברו בתיכון האזורי, שיטים-דרכא. מומי קריף, מורה לקולנוע בבית הספר, היה המחנך של עידו, אבל הכיר גם את רואי וגלי. "גלי הגיע אלינו בכיתה ז' וישר התמודד על תפקיד יו"ר מועצת התלמידים, עבר כיתה-כיתה, עשה קמפיין וזכה בבחירות. רואי היה כדורסלן מחונן, ילד מדהים שזכה באליפות הארץ בקליעת שלשות. ועידו, עידו גדל פה, בחדר הזה, הוא היה מוכשר בטירוף. התלמידים כולם בצער גדול. הם לומדים יחד ונמצאים יחד בחוגים, והקשרים הם בין-יישוביים. יש ילדים שקשה להם, שצריך לדבר איתם, להסביר יותר. זה לא פשוט".
מאיר צור, ראש המועצה, אומר שמלבד חמישה הרוגים גם נפצעו במלחמה 14 חיילים בסדיר ובמילואים. "חלקם החלימו וחזרו לשירות, חלקם נפצעו קשה ועדיין בשיקום. במועצה קטנה כמו שלנו זה מספרים משמעותיים. גם אם זה לא אצלך בבית, אתה מכיר מישהו. ותראה, כולם קרביים, כולם הולכים לשנת שירות או מכינה קדם-צבאית לפני השירות. 100 אחוז גיוס, 100 אחוז מחויבות למדינת ישראל. וכן, אנחנו באבל כבד, זה לא שבר רגעי. השבר הזה הוא לתמיד".
עזרה בגדיד התמרים
ביום שלישי שעבר הדר הייתה בבית. שירה הייתה בבסיס במחווה אלון. נועם היה ב"חקלאית מיוחדת", חופשה מהצבא שרק מושבניקים מכירים. הוא לקח אותה כדי לעזור לאביו בגדיד התמרים. אביה אומרת שהמבשרים, המודיעים בעגה הצבאית, הגיעו קצת אחרי עשר בלילה. "הדבר הראשון שאבא שלי עשה זה לתפוס את רובי. הוא דאג לו, זה היה האינסטינקט שלו. הוא לא הבין שהם באו אליו".
רובי חזר הביתה המום ובישר לנועם. נועם התקשר להדר. כשהיא בישרה להוריה שניהם התמוטטו על הארץ. היא עצמה צרחה. "כל המושב התמוטט", אומרת הדר, "כולם צרחו, אמא של לוביש, של דודו, מכל בית שמעת צרחות. יש לנו קבוצה בווטסאפ רק של הבנות בחבורה. נכנסתי וכתבתי שם: 'בנות אני אוהבת אתכן בואו הביתה'".
שירה ניסתה בדיוק להירדם כי ציפתה לה תורנות שמירה לפנות בוקר. "קיבלתי מלא הודעות וטלפונים מההורים ולא עניתי", היא משחזרת, "הרגשתי שאני חייבת לישון כמה שעות. אבל הם ניסו שוב ושוב ובסוף עניתי. אבא שלי היה על הקו. 'מצטער שירה, אין לי חדשות טובות...' הוא היה מפורק. בחיים לא שמעתי אותו בוכה ככה".
זה היה כבר יותר מדי והנשימה נעשתה קשה. עוד קודם לכן הפחד מחדשות רעות נוספות שיתק את המושב הקטן. הדר מספרת שעידו בא אליהם הביתה בשישי לפני שבועיים לאכול צהריים. "אמא שלי אמרה לו, 'תן לי לשבור לך רגל שלא תחזור למלחמה'. זו נהייתה הבדיחה אצלנו, לשבור רגליים לקרביים כדי שלא יחזרו למלחמה".
אביה אומרת שהמוות של אחיה עידו כיבה אותם. "אותנו הצעירים ואת ההורים שלנו. את כולנו. ההורים שלנו הרי חברים כמו שאנחנו חברים. אם אנחנו גדלנו יחד אז הם גדלו יחד איתנו. הצער הוא צער של כולם והוא בעוצמה מאוד גבוהה. אף אחד לא יודע איך להכיל אותו ואיך להמשיך מכאן. אבל אם יש משהו שהבנו זה שאנחנו רוצים להישאר כאן. שזה המקום שלנו. לי ברור שאני נשארת בצופר".
הדר: "גם אני אשאר פה. הייתי בטוחה שלא, אבל עכשיו אין בכלל שאלה. הילדים שלנו יגדלו יחד כמונו, יהיו באותה חבורה".
בסוף הלכנו לבית הקברות. שירה אומרת עליו: "זה בית עלמין קטן וחמוד עם נוף מהמם למדבר". צודקת לגמרי. הנוף מכאן מרהיב. עם פרוץ המלחמה היו פה שישה קברים בלבד, עתה נוספו שלושה קברים צבאיים. גלי שקותאי היה לוחם בסיירת נח"ל ונפל ב-7 באוקטובר. שלושה ימים נחשב נעדר עד שנמצאה גופתו. רואי אליאס, לוחם בגדוד ההנדסה 603, נפל ב-23 בדצמבר בדרום הרצועה מפגיעת טיל בנמר"ה שבה נסע. בתקרית הזו נהרגו עוד ארבעה לוחמים. עידו אפל היה לוחם בנח"ל, הוא נהרג בשבוע שעבר בפיצוץ מטען ברפיח יחד עם עוד שני לוחמים. את בתיהם אפשר לראות מפה, מבית העלמין הקטן של המושב. בני 21 במותם.
